יום שלישי, 4 באפריל 2017

מנדלה

אפס דלק

אתמול נסעתי לחיפה דרך בית אורן. לפני שיצאתי מהבית בהרצליה הבנתי שמיכל הדלק מתקרב לסופו. בדקתי בוויז כמה קילומטרים לחיפה, בדקתי במיכל דלק לכמה קילומטרים יש לי דלק. עשיתי אחד פחות השני ויצא לי 40 ק"מ. יש לי 40 ק"מ ספיר. טובת לב יצאתי לדרכי. כשאחזור מהאוניברסיטה אתדלק. שמעתי מוזיקה, הבטתי בציפורים הנודדות, רן בי שיר ויפתה הארץ בעיני. עליתי בפיתולי הכרמל ואז הבנתי שכנראה פספסתי משהו בשיעורי הפיזיקה או בשיעורי המכניקה במסגרת שיעורי הנהיגה  - משהו מהאזור הזה, הריאלי. אני באמת טיפוס די  הומני.
מה מסתבר?
שכשעולים בהר מפותל, זה מצמיא את הרכב והוא שותה פי שניים דלק. עד כאן – נחמד. החיים הם בית ספר. הבעיה הייתה שאיפשהו אחרי בית אורן, עוד לפני הסיבוב לתוך חיפה, הראה הצג של הדלק 0. מישהו ראה פעם 0 בצג הדלק?
מנדלה
עקב חינוך ייקי  התפתיתי לעצור. הרי אם המחוג אומר אפס, אז אין דלק וצריך לעצור. מזל שאני חיה מספיק שנים בישראל (כל חיי, אגב) כדי שידבק בי משהו מהתרבות הישראלית. אז הוא אמר 0, אבל הוא נוסע, אז סתם תחמנו אותי. נשמע cool? אז זהו שלא. האמת היא שבשלב הזה הרגשתי מאד קרובה לאדם הקדמון. הזעתי, הלב שלי דפק והייתי חייבת לסגור את הרדיו, כי הייתי צריכה לגייס את כל החושים שיש לי כדי להתמודד.
אני חושבת עכשיו בנינוחות המקלדת – למה הייתי כל כך בלחץ? יערות הכרמל לא דומים לאמזונס. אם אתקע שם? אז מה? אקרא לגרר, אפסיד את השיעור הראשון, אבל שום סכנת חיים אין פה. אבל אני הרגשתי כאילו צ'יטה רודפת אחרי ובעצם מדובר בהישרדות.  שחזרתי את הלך המחשבה שלי ומסתבר שאני מסתובבת עם עיוות חשיבה בסיסי. זה היה אמור להיות יום ארוך ביותר – לימודים ואחר כך אני מטפלת. אחזור להרצליה רק ב-11 בלילה. היו לי תכניות מדויקות וחשובות בעיני. המוח שלי התבלבל -  הוא הניח שביצוע תכניות שווה להישרדות ושיבוש בתוניות שווה לסכנת חיים. מעניין בעוד כמה תחומים המוח שלנו מבלף אותנו ונותן ערך רב מידי, ערך קיומי לאחד התסריטים האפשריים תוך שהוא מדמה את יתר התסריטים האפשריים לסרט אימה ובלהה.

ומה יונג היה אומר על זה?


אי השקט המתעורר בנו תדירות בחיים עם גילוי זה או אחר של שיבוש בתוכניות הוא נסבל אם אנחנו זוכרים שיש לנו מרכז, יש לנו סלף. אם יש לנו את עצמנו – יש לנו את הכול.
"המאנדלה – התהוות, השתנות, הגילוי הנצחי של ההכרה וזיהוי העצמי, הכוליות של האישיות, כאשר הכל תקין היא נתונה בהרמוניה, אך לעולם לא תסבול הונאה עצמית. כשהתחלתי לצייר מאנדלות גיליתי שהכול, כל השבילים שהתנהלתי בהם, כל הצעדים שנקטתי בהם הוליכו שוב אל נקודה אחת, משמע אל הנקודה המרכזית. יותר ויותר התבהר לי שהמאנדלה היא האמצע. זהו יעדם של כל השבילים. זוהי הדרך אל המרכז, אל האינדיבידואציה. במשך אותן שנים הבנתי כי היעד של ההתפתחות הנפשית הוא העצמי. אין התפתחות קווית, יש רק נתיב מעגלי המקיף את העצמי וחותר אליו. קיימת התפתחות אחידה, אך לכל היותר בהתחלה, מאוחר יותר הכל מכוון אל המרכז. תובנה זו העניקה לי יציבות והשקט הפנימי חזר אלי בהדרגה. ידעתי שבגילוי המאנדלה כביטוי של העצמי השגתי את מה שעבורי היה התכלית הסופית. ייתכן שיש אדם שידע יותר, אך לא אני". (קרל גוסטב יונג)