על היש דרך האין ועל פסקול החיים
זהירות – פוסט דביק!
בתור תלמידה מתחילה בציור הופתעתי שטכניקת ציור בסיסית היא ציור דרך הרווחים. הרווחים שבין העצמים מייצרים צורות שאנחנו באופן רגיל לא מבחינים בהם. כשאדם עומד וידו על מותנו נוצרת צורה של משולש בין היד למותן. אם ארצה לצייר את היד, מקום טוב להתחיל יהיה בציור המשולש הנעלם. אני נזכרת בנסיעה אחת ברכב שלנו. אני ילדה יושבת במושב האחורי והוריי קדימה. הכי אהבתי בעולם לשמוע שירים ברדיו בעוד הנוף חולף לנגד עיני. ישבתי ונשמתי בשקט במושב האחורי של הלארק כדי לא לפספס שום דבר מהעולם שנשקף מחלוני ומפס הקול שהרדיו הצמיד לו. פתאום הסתובבה אלי אמי ואמרה בבהלה "את כל כך שקטה, שחשבתי שאת לא נמצאת." בעצם אמי הבחינה בי בגלל הרווח. עשרות אלפי אנקדוטות עברו עלי בילדותי. מעניין שדווקא את הזיכרון הזה, יחד עם עוד קומץ זיכרונות, בחרתי לזכור.
נזכרתי בפס הקול של ילדותי, היום, כשנסעתי לאוניברסיטת חיפה דרך בית אורן. נסעתי ביער של ממש, ירוק ומרצד בדרך מתפתלת. הדיסק השמיע פס קול מדויק לנוף. הדרך והמוזיקה הפכו בעיניי ובאוזניי ליחידה אחת בלתי נפרדת. זה היה מסוג החוויות שאנחנו חווים מידי פעם (מעט מדי) של שמחה להיות חיה, כי ברגע נתון הכול כל כך יפה והרמוני.
זה יכול לקרות גם בטבע עם צלילי הטבע, למשל – בים. לחיפה נסעתי בצהריים אבל בבוקרו של אותו יום ממוזל , בים, שמעתי את המוזיקה של המים. זו כבר פעם שנייה שחברתי ואני רואות בזמן הליכת הבוקר שתי נשים בגילנו עומדות יחפות בקו המים עם ידיים פשוטות קדימה ועיניים עצומות וכנראה עושות מדיטציה. חברתי אמרה לי, שכשנהיה בפנסיה נעשה גם אנחנו מדיטציה בחוף. אבל אז היא נעצרה במקום ושאלה– בעצם למה לא עכשיו? אז ישבנו על החוף, עצמנו עיניים ושמענו ברור ועמוק את פס הקול המקורי והעתיק של הים, של העולם, שלא הפסיק לרגע.
ומה יונג היה אומר על זה?
כך בביוגרפיה של יונג, שהתבססה על ראיונות איתו:
"לעיתים אני חש שאני מתפזר על פני הנופים ובתוך דברים, ואני עצמי החי בכל עץ, בשכשוך הגלים, בעננים ובחיות הבאים והולכים, ובהתחלפות עונות השנה...אין מים זורמים, ואני שואב את המים מן הבאר. אני חוטב את העצים ומבשל את האוכל. מלאכות פשוטות אלה עושות את האדם פשוט; וכמה קשה להיות פשוט! בבולינגן (הכפר בו גר) אפשר כמעט לשמוע את השקט, ואני חי בהרמוניה צנועה עם הטבע. מחשבות פורצות על פני השטח וחוזרות אל נבכי העבר, וצופות אל עמקי העתיד. כאן פוחתים עינויי הבריאה; יצירתיות ושעשוע קרובים זה לזה."
"לעיתים אני חש שאני מתפזר על פני הנופים ובתוך דברים, ואני עצמי החי בכל עץ, בשכשוך הגלים, בעננים ובחיות הבאים והולכים, ובהתחלפות עונות השנה...אין מים זורמים, ואני שואב את המים מן הבאר. אני חוטב את העצים ומבשל את האוכל. מלאכות פשוטות אלה עושות את האדם פשוט; וכמה קשה להיות פשוט! בבולינגן (הכפר בו גר) אפשר כמעט לשמוע את השקט, ואני חי בהרמוניה צנועה עם הטבע. מחשבות פורצות על פני השטח וחוזרות אל נבכי העבר, וצופות אל עמקי העתיד. כאן פוחתים עינויי הבריאה; יצירתיות ושעשוע קרובים זה לזה."
