יום שבת, 29 באוקטובר 2016

על היש דרך האין ועל פסקול החיים

על היש דרך האין ועל פסקול החיים

זהירות – פוסט דביק!
בתור תלמידה מתחילה בציור הופתעתי שטכניקת ציור בסיסית היא ציור דרך הרווחים. הרווחים שבין העצמים מייצרים צורות שאנחנו באופן רגיל לא מבחינים בהם. כשאדם עומד וידו על מותנו נוצרת צורה של משולש בין היד למותן. אם ארצה לצייר את היד, מקום טוב להתחיל יהיה בציור המשולש הנעלם. אני נזכרת בנסיעה אחת ברכב שלנו. אני ילדה יושבת במושב האחורי והוריי קדימה. הכי אהבתי בעולם לשמוע שירים ברדיו בעוד הנוף חולף לנגד עיני. ישבתי ונשמתי בשקט במושב האחורי של הלארק כדי לא לפספס שום דבר מהעולם שנשקף מחלוני ומפס הקול שהרדיו הצמיד לו. פתאום הסתובבה אלי אמי ואמרה בבהלה "את כל כך שקטה, שחשבתי שאת לא נמצאת." בעצם אמי הבחינה בי בגלל הרווח. עשרות אלפי אנקדוטות עברו עלי בילדותי. מעניין שדווקא את הזיכרון הזה,  יחד עם עוד קומץ זיכרונות, בחרתי לזכור.

נזכרתי בפס הקול של ילדותי, היום, כשנסעתי לאוניברסיטת חיפה דרך בית אורן. נסעתי ביער של ממש, ירוק ומרצד  בדרך מתפתלת. הדיסק השמיע פס קול מדויק לנוף. הדרך והמוזיקה הפכו בעיניי ובאוזניי ליחידה אחת בלתי נפרדת. זה היה מסוג החוויות שאנחנו חווים מידי פעם (מעט מדי) של שמחה להיות חיה, כי ברגע נתון הכול כל כך יפה והרמוני.
זה יכול לקרות גם בטבע עם צלילי הטבע, למשל – בים. לחיפה נסעתי בצהריים אבל בבוקרו של אותו יום ממוזל , בים, שמעתי את המוזיקה של המים. זו כבר פעם שנייה שחברתי ואני רואות בזמן הליכת הבוקר שתי נשים בגילנו עומדות יחפות בקו המים עם ידיים פשוטות קדימה ועיניים עצומות וכנראה עושות מדיטציה. חברתי אמרה לי, שכשנהיה בפנסיה נעשה גם אנחנו מדיטציה בחוף. אבל אז היא נעצרה במקום ושאלה– בעצם למה לא עכשיו? אז ישבנו על החוף, עצמנו עיניים ושמענו ברור ועמוק את פס הקול המקורי והעתיק של הים, של העולם, שלא הפסיק לרגע.

ומה יונג היה אומר על זה?

כך בביוגרפיה של יונג, שהתבססה על ראיונות איתו:
 "לעיתים אני חש שאני מתפזר על פני הנופים ובתוך דברים, ואני עצמי החי בכל עץ, בשכשוך הגלים, בעננים ובחיות הבאים והולכים, ובהתחלפות עונות השנה...אין מים זורמים, ואני שואב את המים מן הבאר. אני חוטב את העצים ומבשל את האוכל. מלאכות פשוטות אלה עושות את האדם פשוט; וכמה קשה להיות פשוט! בבולינגן (הכפר בו גר) אפשר כמעט לשמוע את השקט, ואני חי בהרמוניה צנועה עם הטבע. מחשבות פורצות על פני השטח וחוזרות אל נבכי העבר, וצופות אל עמקי העתיד. כאן פוחתים עינויי הבריאה; יצירתיות ושעשוע קרובים זה לזה."


יום שבת, 22 באוקטובר 2016

קופסת התמונות

קופסת התמונות
כשהייתי ילדה הייתי גוזרת תמונות מתוך ירחונים גרמניים שהיו בבית. לאחד מהם קראו 'בונטה' ולשני 'שטרן' והיו עוד. לא קראתי גרמנית אבל הוקסמתי מהתמונות הצבעוניות של אנשים וחיות ולפעמים גם נוף. מוזר, אבל במיוחד אני זוכרת תמונה של ילד כבן עשר, מחייך, עם פלסטר על הברך. אחר כך, כשהייתי נערה התחלתי לגזור קטעי עיתונות מעניינים ואז התחלתי לאסוף שירים. לא שמרתי תחביבים אלו בסוד, אבל השתדלתי להצניע. העיסוקים האלו נראו לסובבים אותי כבזבוז זמן משווע וכתחביבים של ילדים קטנים.

היום אני ביבליותרפיסטית. יש לי קלסרים עמוסים בשירים ויש לי גם קופסה מלאה בתמונות. היום זה כבר בסדר. בין תקופת הילדות והנערות ועד היום השתרעו גם שנים ארוכות של שירות בצבא קבע – עבודה רצינית, שזכתה להנהוני אישור מהסביבה הקרובה. לא ידעתי אז שיום אחד אחזור לתחביבי הילדות ואגלה שאולי דווקא יש בהם ערך אמיתי ונסתר, שמחכה לרגע הנכון כדי לגלות את ערכו הסגולי, את ערכי.
היום אני מתבוננת במטופליי לעתים וחושבת, בעצם משוכנעת, שהתחביבים והנטיות שלהם, שנראים לסובבים אותם מוזרים או לפחות לא יעילים, עוד ייהפכו עם השנים לאותו ייחוד, לאותו ייעוד, שאליו מכוונת נפשם, מבלי שאפילו הם יידעו או יבינו  שלשם היא מכוונת.
ומה יונג היה אומר על זה?
"במעמקי הלא מודע מתאחדת הביוגרפיה של היחיד עם הביוגרפיה של השבט, של האנושות ושל היקום כולו." אותו דחף, שהניע את הילדה לגזור תמונות מהעיתון נבע ממעיין לא מוסבר ולכאורה לא תכליתי, אינדיבידואלי ומשותף גם יחד. לצירופי מקרים, להתגלגלות של סיפורי חיים,  יש תמהיל איכותי ומיוחד של לוגיקה, ביזאריות ועוד משהו שאין לו הגדרה, שיש לו ארומה של רוחניות, אם תרצו, או של לוגיקה מממד אחר" יונג

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

על הרגלים

על הרגלים

בחודש שעבר הייתי בחופשה בארה"ב. אני כמו כולם מכירה היטב את התרבות האמריקאית כך שיכולתי להניח שארגיש ממש בבית. אבל מסתבר שלא. הרגיש לי זר – מרתק, מעניין, מעורר מחשבה – אבל זר. והתחלתי לחשוב על הרגלים ומקומם בחיינו. יכול להיות שאילו הייתי יוצאת לחופשה במזכרת בתיה גם היה מרגיש לי זר במידה מסוימת. אני רגילה לקום בשעה מסוימת, לאכול אוכל מסוים, להתרגש ולכעוס מדברים מסוימים. בניו יורק הייתי צריכה ללמוד מה להרגיש, להבין את המשמעות, לעמת את המצוי עם ההרגלים שלי. זה היה מאד מעייף. באחד הימים הרגשתי חולשה לא מוסברת. לא הייתי חולה, כן היה לי ג'ט לג ובכל זאת לא היה הסבר ראוי בעיני למצבי, חוץ מאשר התעייפות שריר ההרגלים.
החברה שלי שגרה בניו ג'רזי סיפרה לי על ההרגלים שלה – עבודה, מכון כושר, מדיטציה, הליכה בטבע, קונצרט וכו'. וחשבתי כמה ההרגלים האלו מחזיקים את הקיום שלנו עד שהם כמעט בעצמם הופכים להיות המשמעות לקיומנו. נזכרתי במטופל שלי, אמנון נקרא לו. אמנון היה ילד עם בעיות התנהגות, שלפני כל פגישה, שעירבה בין השאר גם עבודה עם חומרים, היה מנקה את משטחי העבודה באינטנסיביות עד שהיו מבריקים ורק אז ניגש לעבוד לאט ובזהירות. הוא סיפר לי שגם בבית היה מנקה כל דבר לפני שהיה ניגש להכין שיעורים או לצייר וגם אז צייר כמובן רק בעפרונות צבעוניים. בפגישה האחרונה לקראת פרידה הנחתי גיליון נייר גדול על השולחן וביקשתי ממנו להכין עבודה לסיום השנה. לנוכח גודל הגיליון נמלא אמנון חשש. הוא ניגש לקצה הגיליון ושירטט בזהירות צורה. אמרתי לו שכל המקום לרשותו וגם ניתן להשתמש בכל חומרי היצירה. לאט לאט נמלא אמנון חדווה, נטל צבעי גואש ומילא את הדף בצבעים עזים. קצת צבע ניתז על השולחן. אמנון הביט בי מודאג. סימנתי לו שהכל בסדר ושימשיך. אמנון השתמש במכחולים עבים תוך כדי שהוא שר. כשהדף התמלא התיישב אמנון מותש ומאושר והתבונן בעבודה. לפני שנפרדנו אמר לי אמנון "פשוט לא הייתי רגיל לנייר בכזה גודל וגם לא הייתי רגיל שאני יכול לצייר איך וכמה שאני רוצה." הרגלים אפשר לשנות, אמרתי לו, "והיום התחלת."
אז הרגלים אכן אפשר לשנות, אבל אם הם לא מפריעים לנו מספיק, אנחנו בכל זאת נצמדים אליהם. אנחנו אוהבים אותם כי הם יצירי כפינו ואישיותנו. אז בניו יורק גם אני התגעגעתי להרגלים שלי.
ומה יונג היה אומר?

בכל אחד מאתנו מסתתר ארכיטיפ הזקן, הנצמד להרגליו ורואה בהם מקור של ביטחון וארכיטיפ הנער הרוצה לבלוע את החיים, הבועט במסגרות ובהרגלים והמסרב להשלים עם התבגרותו. האתגר שלנו הוא לתת לכל אחד מהם ביטוי אבל לא לתת לאף אחד מהם להשתלט.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

לתלתל את הנפש

לתלתל את הנפש

"כבר הייתי פעם  בטיפול אצל פסיכולוגית במשך חמש שנים. סיימתי כבר את כל עניין עשיית החשבון עם ההורים שלי – כבר בכיתי וכעסתי והשלמתי. היחסים בינינו עברו תהפוכות אפילו שהם מתים ואני עוד לא. לא בשביל לחפור בילדות באתי אלייך".
ככה היא פותחת את הפגישה הראשונה. אישה נאה, חצאית בז', חולצה צהובה עם שוליים כתומים, סנדלים חומות, תיק תואם, איפור מוקפד. רק השיער קופצני ולא מסודר, תלתלים מסתירים עין אחת והיא לא מזיזה אותם.

ולמה הגעת אלי? אני שואלת.
"כי לא טוב לי. בעלי בפנסיה כבר ארבע שנים והוא פשוט לא עושה כלום. אני עובדת מהבית מטעם חברת הייטק הולנדית ולא יכולה לראות כל הזמן מול העיניים את האפסיות שלו. ובעיקר מפריע לי ששום דבר לא משמח אותי או מסעיר אותי. אני או עובדת או ישנה. אני לא עושה שום דבר חוץ מזה"
"אפשר להגיד שאת כבויה?" אני שואלת
העין הגלויה נפקחת, היא מתיישרת ואומרת בקול ברור ובקורטוב של הקלה – "כן, זו בדיוק המילה".
אני מבקשת מניקול, או ניקי כמו שביקשה שאקרא לה, לספר לי על ילדותה, לא כדי לחפור בה, אלא כדי לקבל רקע. אני מבטיחה לה שלא אתעכב בשלב הזה על היחסים במשפחתה.
ניקי גדלה באמסטרדם ליהודים יוצאי פולין, ניצולי שואה. אני מבקשת שתשתף אותי בזיכרון מבית הספר. "אין לי שום זיכרונות מהתקופה שהייתי בבית ספר."
"מה אהבת לעשות בתור ילדה?" אני שואלת.
"אני לא זוכרת שאהבתי משהו מסוים."
מבין התשובות המקוטעות עולה תמונה של משפחה עם חינוך נוקשה ועם תחושה קבועה של קרירות בין ההורים לילדים ובין האחים לבין עצמם. ניקי בחרה לא לזכור כמעט כדבר מילדותה.
בקשתה של ניקי מכובדת ובשבועות הטיפול הראשונים אנחנו כמעט לא מדברים על ילדותה. אני בוחנת את יכולתה של ניקי למשחקיות ואם הנתיב ליצירתיות פתוח דיו בפניה. ביני לביני אני מתייחסת לתלתליה הסוררים של ניקי כעצמי אמיתי ואותנטי יותר מלבושה המוקפד. נפשה של ניקי זקוקה אולי גם היא לתלתול. לשאלתי עונה ניקי בשמחה ובהתלהבות שתשמח לעבוד עם טקסטים. אני מקריאה לה את ספר הילדים של מאיר שלו, "הגשם של סבא אהרון." ניקי יושבת בשקט מוחלט, עיניה ממוקדות בי וחיוך עולה על שפתיה. כשאני מסיימת מתמלאות עיניה דמעות.
"זו הפעם הראשונה שמישהו הקריא לי סיפור" היא אומרת.
עכשיו תורי לדמוע.
בחודשים הבאים מגלה ניקי את ילדותה האבודה ומתחברת ליצירתיות שלה שדוכאה. היא מתחילה לכתוב מידי יום יומן, נרשמת לחוג ציור ובמו ידיה בונה ומעצבת גינת פרחים וירק. לבקשתה אנחנו מסיימים כל פגישה בקריאת שיר. בתחילה אני בוחרת ובהמשך ניקי מתחילה להביא שירים. היחסים עם בעלה משתפרים פלאים ואינם מהווים כלל נושא לשיחה ביננו. בפגישה האחרונה מביאה לי ניקי מתנה. היא הכינה קלפים טיפוליים. בכל קלף יש מצד אחד את אחד השירים שקראנו ומהצד השני ציור שציירה. היא קוראת לערכה "לחזור לחיים."

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג מספר בזיכרונותיו על עזיבתו הכפויה מהאקדמיה ועל הכאב שנבע מכך למרות שהדבר אפשר לו להקדיש עצמו לפיתוח תורתו הייחודית. הוא מסכם ואומר: "אם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחוזרת אליו, יימוג הכאב" . ניקי מצאה בסופו של דבר את מה שאישיותה הפנימית חזרה וכיוונה אליו.

יום שבת, 1 באוקטובר 2016

גדי מהלך על קורה

גדי מהלך על קורה
כשאני פוגשת מידי פעם בן אדם מרשים, בעל תכונות מנהיגותיות, עולה גדי בזיכרוני. גדי היה מטופל שלי בן שתים עשרה בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם בעיות התנהגות. גדי היה בן זקונים למשפחה יוצאת אתיופיה. חיכיתי לו בחדר לפני הפגישה הראשונה והוא לא הגיע. אני שואלת את המדריכה מה קורה אתו והיא מרגיעה אותי "הוא רק מסיים לעשן." "לעשן? הוא רק בן שתים עשרה." המדריכה מושכת בכתפיה. גדי מגיע מלווה בחבר. נמוך קומה, לובש חולצה אדומה מהוהה עם מבט ממוקד ופנים מאירות. הוא מושיט לי יד עם חיוך גדול "אני גדי וזה אלון חבר שלי. הוא ייכנס איתי לטיפול." אני מושיטה יד לגדי ולאלון ומחייכת. אומרת לו שהוא ייכנס ואלון לא, כי זה הטיפול שלו, שלו בלבד. גדי מתבונן בי בשקט. זהו מפגש עיניים איטי ומעמיק של עיניים שחורות צעירות ועיניים כחולות מבוגרות. דו קרב מנומס. שנינו מודעים לכך שברגע זה נקבעים הכללים, הסטינג והטון של הטיפול. גדי טופח על שכמו של אלון ואומר לו "ניפגש בהפסקה". אני נושמת בחשאי לרווחה. זהו. מתחילים.

אנחנו לרוב מנגרים ומדברים. יש לנו מסור, עצים ודבק חם. בכל פגישה גדי בונה משהו – קופסה, מתלה, שרפרף. אין לי ולו שום מושג בנגרות. אנחנו לומדים לבד. גדי משתפר מפעם לפעם. באחת הפעמים מושך אותי גדי החוצה ואומר לי "היום אני רוצה לספר לך על החלומות שלי, אבל רק בחורשה." אני מהססת אבל הוא נחוש. הפעם אני נותנת לו לנצח. אני לוקחת מחברת ועט. גדי מכתיב לי את חלומותיו אני ממלאת מחברת שלמה בחלומות זוועה על יריות ומכות. החלומות ניזונים ממציאות חייו בשכונה קשה בלוד. אני מסבירה לו על חלומות ועל כך שאפשר ללמוד מהם ולא לפחד מהם. גדי שומע בצמא את דברי ומבקש שאשמור אצלי לתמיד את מחברת החלומות שלו. אני מבטיחה.
אני מביטה בגדי בהפסקות. הוא מנהיג טבעי. ילדי הכיתה הולכים אחריו כסומים. מידי פעם הוא מסתבך בתגרות. בדמיוני גדי מהלך על קורה. מהעבר האחד של הקורה משתרע עולם הפשע, מהעבר השני העולם הנורמטיבי. מתישהו גדי ייפול לאחד הצדדים. אני מרגישה כמי שאחראית להסיט אותו אפילו מילימטר, כך שייפול, בלי להיפגע, לצד הנורמטיבי.
באחת הפגישות בונה גדי מחתיכות עץ קטנות מבנה שברירי וגבוה דמוי טרפז. המבנה מתפרק כל הזמן. גדי מתוסכל ומבקש להרוס את המבנה. אני מנסה לעצור את ההרס. אני מציעה לו להשתמש בדמיון ונעזרת במדבקות. הוא מדמיין מבנה רב שכבתי של כבישים ודרכים ומחלפים. אנחנו מדביקים מדבקות אדומות וירוקות של מטוסים ורכבות בחלקים שונים של המבנה והוא מקבל צבע וחיים. גדי ממציא למבנה היסטוריה ומפליג בשבחו. בסוף הפגישה גדי נחוש לתת את המבנה במתנה למנהלת בית הספר. אנחנו צועדים בזהירות עם המבנה הרגיש למנהלת, ששמה אותו בחרדת קודש במדף המרכזי במשרדה. גדי המאושר מושיט לי יד ללחיצה ורץ להסעה.
השנה מסתיימת. בשנה הבאה כבר לא אעבוד כאן. גדי ואני מכינים מצגת למטפלת הבאה, שתדע איך גדי חושב שצריך לטפל בילדים. הוא כותב את ההנחיות בשפתו. הוא בעצם מדבר על אמפתיה, אורך רוח ואהבה.
אחרי חודשיים אני בודקת עם מנהלת בית הספר מה שלום גדי. "גדי כבר לא לומד כאן" היא אומרת "תפסו אותו פורץ לבית בחופש הגדול והוא בבית ספר לעבריינים צעירים." הידיעה מכה אותי במרכז הבטן והגרון חונק. האם הכול היה לשווא? האם נסללה דרכו להנהגת כנופיית פשע? אני מוציאה מהמגירה את מחברת החלומות הכחולה ונזכרת בשיחה שניהלתי עם גדי קצת לפני שנפרדנו. הוא סיפר לי שהוא רוצה להיות מפקד בגולני, אבל קודם הוא יהיה בכלא. "מה זאת אומרת?" אני מתחלחלת. גדי מסביר "אצלנו בשכונה זה ככה. חייבים להיות חזקים ואז אין ברירה ורבים והולכים מכות. אז יש משטרה ובלגן. בכלא נהיים גברים וכשמשתחררים מתגייסים והולכים לגולני."

אני פותחת את מחברת החלומות בעמוד האחרון וכותבת  - "גדי - מחזיקה לך אצבעות".
דפנה שלם, פסיכותרפיה