גדי מהלך על קורה
כשאני פוגשת מידי פעם בן אדם מרשים, בעל תכונות מנהיגותיות, עולה גדי בזיכרוני. גדי היה מטופל שלי בן שתים עשרה בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם בעיות התנהגות. גדי היה בן זקונים למשפחה יוצאת אתיופיה. חיכיתי לו בחדר לפני הפגישה הראשונה והוא לא הגיע. אני שואלת את המדריכה מה קורה אתו והיא מרגיעה אותי "הוא רק מסיים לעשן." "לעשן? הוא רק בן שתים עשרה." המדריכה מושכת בכתפיה. גדי מגיע מלווה בחבר. נמוך קומה, לובש חולצה אדומה מהוהה עם מבט ממוקד ופנים מאירות. הוא מושיט לי יד עם חיוך גדול "אני גדי וזה אלון חבר שלי. הוא ייכנס איתי לטיפול." אני מושיטה יד לגדי ולאלון ומחייכת. אומרת לו שהוא ייכנס ואלון לא, כי זה הטיפול שלו, שלו בלבד. גדי מתבונן בי בשקט. זהו מפגש עיניים איטי ומעמיק של עיניים שחורות צעירות ועיניים כחולות מבוגרות. דו קרב מנומס. שנינו מודעים לכך שברגע זה נקבעים הכללים, הסטינג והטון של הטיפול. גדי טופח על שכמו של אלון ואומר לו "ניפגש בהפסקה". אני נושמת בחשאי לרווחה. זהו. מתחילים.
אנחנו לרוב מנגרים ומדברים. יש לנו מסור, עצים ודבק חם. בכל פגישה גדי בונה משהו – קופסה, מתלה, שרפרף. אין לי ולו שום מושג בנגרות. אנחנו לומדים לבד. גדי משתפר מפעם לפעם. באחת הפעמים מושך אותי גדי החוצה ואומר לי "היום אני רוצה לספר לך על החלומות שלי, אבל רק בחורשה." אני מהססת אבל הוא נחוש. הפעם אני נותנת לו לנצח. אני לוקחת מחברת ועט. גדי מכתיב לי את חלומותיו אני ממלאת מחברת שלמה בחלומות זוועה על יריות ומכות. החלומות ניזונים ממציאות חייו בשכונה קשה בלוד. אני מסבירה לו על חלומות ועל כך שאפשר ללמוד מהם ולא לפחד מהם. גדי שומע בצמא את דברי ומבקש שאשמור אצלי לתמיד את מחברת החלומות שלו. אני מבטיחה.
אני מביטה בגדי בהפסקות. הוא מנהיג טבעי. ילדי הכיתה הולכים אחריו כסומים. מידי פעם הוא מסתבך בתגרות. בדמיוני גדי מהלך על קורה. מהעבר האחד של הקורה משתרע עולם הפשע, מהעבר השני העולם הנורמטיבי. מתישהו גדי ייפול לאחד הצדדים. אני מרגישה כמי שאחראית להסיט אותו אפילו מילימטר, כך שייפול, בלי להיפגע, לצד הנורמטיבי.
באחת הפגישות בונה גדי מחתיכות עץ קטנות מבנה שברירי וגבוה דמוי טרפז. המבנה מתפרק כל הזמן. גדי מתוסכל ומבקש להרוס את המבנה. אני מנסה לעצור את ההרס. אני מציעה לו להשתמש בדמיון ונעזרת במדבקות. הוא מדמיין מבנה רב שכבתי של כבישים ודרכים ומחלפים. אנחנו מדביקים מדבקות אדומות וירוקות של מטוסים ורכבות בחלקים שונים של המבנה והוא מקבל צבע וחיים. גדי ממציא למבנה היסטוריה ומפליג בשבחו. בסוף הפגישה גדי נחוש לתת את המבנה במתנה למנהלת בית הספר. אנחנו צועדים בזהירות עם המבנה הרגיש למנהלת, ששמה אותו בחרדת קודש במדף המרכזי במשרדה. גדי המאושר מושיט לי יד ללחיצה ורץ להסעה.
השנה מסתיימת. בשנה הבאה כבר לא אעבוד כאן. גדי ואני מכינים מצגת למטפלת הבאה, שתדע איך גדי חושב שצריך לטפל בילדים. הוא כותב את ההנחיות בשפתו. הוא בעצם מדבר על אמפתיה, אורך רוח ואהבה.
אחרי חודשיים אני בודקת עם מנהלת בית הספר מה שלום גדי. "גדי כבר לא לומד כאן" היא אומרת "תפסו אותו פורץ לבית בחופש הגדול והוא בבית ספר לעבריינים צעירים." הידיעה מכה אותי במרכז הבטן והגרון חונק. האם הכול היה לשווא? האם נסללה דרכו להנהגת כנופיית פשע? אני מוציאה מהמגירה את מחברת החלומות הכחולה ונזכרת בשיחה שניהלתי עם גדי קצת לפני שנפרדנו. הוא סיפר לי שהוא רוצה להיות מפקד בגולני, אבל קודם הוא יהיה בכלא. "מה זאת אומרת?" אני מתחלחלת. גדי מסביר "אצלנו בשכונה זה ככה. חייבים להיות חזקים ואז אין ברירה ורבים והולכים מכות. אז יש משטרה ובלגן. בכלא נהיים גברים וכשמשתחררים מתגייסים והולכים לגולני."
אני פותחת את מחברת החלומות בעמוד האחרון וכותבת - "גדי - מחזיקה לך אצבעות".
דפנה שלם, פסיכותרפיה
מצמרר, ומראה עד לעולם שבחוץ יש חוקים משלו וכמה ליבנו המטפל יכול להשבר , לעיתים.
השבמחקנכון מאד..
מחקמרתק דפנה. תודה רבה.
השבמחקתודה לך
מחק