על חווית ההדרכה

על חווית ההדרכה

לקח לי הרבה זמן לבקש עזרה. ניסיתי לבנות את הקורס לבד. חיפשתי השראה בספרים, בתרבויות אחרות, בתוך תוכי. הרגשתי שהלכתי לאיבוד. ואז פניתי להדרכה. בהתחלה עוד הסברתי כמה שאני יצירתית וזקוקה רק לכוונון קטן ומסוים. ובסוף שמתי את זה על השולחן – אני לא מוצאת את דרכי בסבך הרעיונות וההבלחות היצירתיים וזקוקה לאיזושהי מסגרת מארגנת. בתוכי חשבתי "מה דעתך להכתיב לי את מבנה הקורס ופירוט הפעילויות ונגמור עם זה?" אבל דאגתי שיהיו אלו מחשבות חרישיות וששום הברה מהטקסט הדמיוני הנחרץ הזה לא תזלוג החוצה.

הדרכה

וזה הצליח לי. המדריכה באדיבות ובאריכות נתנה לי מסגרת למפגשים ורעיון לפעילות פתיחה. מעודדת הגעתי לפגישה הבאה, הוצאתי את העט והמחברת ואמרתי לה שהיום אני מבקשת לבנות יחד אתה את המפגש השני. פירטתי כמה מחשבות ראשונות ואז ביקשתי שתמליץ על טקסט שאתו אעבוד. היא הניחה את העט, שילבה את ידיה ואמרה מילה אחת: "לא".

אני לא יודעת אם גם אצלכם יש כפתורי הפעלה חבויים שאם אדם במקרה לוחץ עליהם מתפתחת תגובת שרשרת?
לי יש כמה כאלו במקומות נסתרים.
אחד מהם מופעל כשאומרים לו "לא".
השרשרת התגובתית מתמקדת ראשית בפן הפיזי – עולה לי מין תחושת לחץ בבטן, שמטפסת במהירות עד ארובות העיניים וגורמת להם ללחות מסוימת. למזלי, אני נזכרת בשלב הזה, שאני כבר לא בת שתיים עשרה ועל ידי כך מתאפשר לי לשמור את הלחות בתוך גבולות העין. השלב השני בשרשרת הוא נפשי. מתייצבות לנגד עיני כל הפעמים שאמרו לי "לא", כל דמויות הסמכות, שמתוקף כוחן סירבו למשהו שרציתי. בדמיוני אוחזות הדמויות ידיים ומחליפות קריצות. ואז אני שוב נזכרת שאני כבר לא בת שתיים עשרה. ואז עולה החוליה השלישית בשרשרת – זו שאומרת "רגע, רגע.. אולי יש כאן משהו. בואי נעיף את חוליה אחת ושתיים אחורה ומכיוון שאת כבר לא בת שתיים עשרה, את בהחלט מסוגלת לעשות את זה ולשאול את המדריכה שאלה קצרה ועניינית – "למה?"

טוב, אחר כך הסיפור כבר לא כל כך מעניין. דיברנו והיא הסבירה וניהלנו דיון על החיבור בין החוויות האישיות ובין תכני הקורס ועל הדרך היצירתית שתוביל אותי לאן שאבחר ושאחר גם מתוך חווית החיפוש והמציאה, אוכל גם אני להוביל את משתתפי הקורס בדרכם. היא תהיה שם כדי לכוונן את החיפושים ולעזור לי בתוואי.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג כנראה היה הביבליותרפיסט הראשון. כך הוא כותב בזיכרונותיו:
"התחלתי לכתוב מכתבים לאנימה, משמע לחלק בתוכי שעמדתו שונה מזו של עולמי המודע. בכל ערב כתבתי בהקפדה רבה, חשבתי שאם לא אכתוב לא תימצא דרך לאנימה להופיע בדמיונותיי. כמו כן, על ידי הכתיבה תימנע מן האנימה האפשרות לעוות את הדברים....הייתי נוהג אז לשאול את האנימה: " ומה אתך עכשיו? מה את רואה? הייתי מאד רוצה לדעת", אחרי התנגדות כלשהי היא כרגיל הפיקה דימוי. מיד עם הופעת הדימוי היו האי שקט והמועקה נעלמים. כל המטען האנרגטי של רגשות אלו היה מועבר להתעניינות ולסקרנות לגבי הדימוי."

תשישות החמלה אצל מטפלים Compassion Fatigue

תשישות החמלה Compassion Fatigue

המונח המקובל הוא תשישות החמלה.

ההרגשה היא של קנקן שמתמלא בעוד ועוד מים, שזולגים מכל צדדיו.

שמישהו יסגור כבר את הברז!

תשישות החמלה Compassion Fatigue

כשהילדים שלי היו בטירונות והייתה להם שעת ת"ש קצרצרה קיבלתי בטלפון בהזרקה את תמצית הקשיים הפיזיים, קשיי ההסתגלות, הגעגועים והאבל על הפרידה מחייהם הקודמים. כשסיימתי את השיחה הרגשתי שאבן כבדה הונחה בקרבי, חוסמת מעבר חמצן לאיברים ובאופן כללי יונקת מקרבי את לשד החיים. הילדים שלי לעומת זאת הרגישו ממש ממש טוב אחרי השיחה ונרדמו עם חיוך על מיטת המתכת באוהל.

ככה אני לפעמים מרגישה כשמסתיימת שעה טיפולית או מפגש של קבוצה, בהן עולים נושאים קשים וצריך להכיל את ההצפה ואחר כך לחזור להכיל גם את חיי האישיים ואת העניינים החשובים והפעוטים של היומיום. ואז, לא תמיד אני מצליחה להבין בזמן אמת מה אני באמת מרגישה. אני נזכרת בסיום של אחת הקבוצות המאתגרות הללו. אני מחפשת את המפתחות של הרכב, מפשפשת מותשת בתיק. לא מוצאת. מתיישבת על ספסל ליד הרכב. אני לא ממש מצליחה לפענח איך אני מרגישה, אבל אני מרגישה מוזר. מתחילה לפרוק את מה שבתיק – נרתיק משקפיים אחרי פנקס, ארנק אחרי מסטיק מעוך, חשבונית אחרי כדור אופטלגין עד שהמפתחות מואילות סוף סוף להציץ מתוך הריצ'רץ' הפנימי. אני מתניעה ויוצאת בדרכי הביתה. מזל שיש ווייז – מין מבוגר אחראי שמבין בדרכים ומנחה אותי בבטחה. אחרי כמה דקות הטלפון מצלצל והוא שואל –

"בא לך סרט?"

ומעולם, מעולם לא שמחתי כל כך על השאלה כמו עכשיו.

פתאום הבנתי מה אני באמת מרגישה ומה אני צריכה – ניקוי ראש: יש  ראש והוא מלא ועמוס וצריך לנקות, לסדר ובעיקר לאוורר.

אנחנו נפגשים בקולנוע. הקופאית אומרת שמהסרטים שיש עכשיו היא ממליצה על סרט המתח.

מתח? בטח, למה לא?

הרי כולם בסרט דמויות פיקטיביות. למה שאקח ללב את הבעיות שלהן ובוודאי שלא אהיה שרויה במתח בגללן.

חוטפים את האוטובוס, הגיבור נורה, המאפיה רודפת אחריו, אבל אני יושבת בקולנוע לוגמת לימונדה ומחייכת.

ומה יונג היה אומר על זה?

קארל גוסטב יונג האמין שהארכיטיפים עומדים בבסיס נפשנו. הארכיטיפים אף פעם לא מופיעים בצורתם הגולמית אלא בצורת קומפלקסים אישיים, שהם שילוב של הארכיטיפים עם התנסויות החיים. יונג דיבר על ארכיטיפ האב, האם, הגיבור, הנער, המורה, המרפא, הטריקסטר, הזקן החכם ועוד. כל אלו חלקים בתוך נפשנו, שנענים למעין קוד לא מודע שמפעיל אותם ואז אותנו. לכל ארכיטיפ יש קוטב שלילי וקוטב חיובי.  אז מה קורה כשאנחנו מתקרבים מידי לארכיטיפ? מה קורה כאשר אנחנו מזדהים איתו יתר על המידה? מאמינים שאנחנו רק הוא?

במצב זה אנחנו יוצאים מהאיזון ואז מופיעות תופעות כמו תשישות או יהירות או חד צדדיות או צדקנות או הרבה דברים אחרים.

כי האמת היא שאף פעם אנחנו לא רק מורים או רק הורים או רק קוסמים.

אנחנו תרכובות מורכבות וייחודיות של תפקידים ותכונות ונסיבות חיים.

אנחנו כולנו מיוחדים, ובעיקר אנחנו כל הזמן משתנים ואז לתרכובת יש כבר מרכיבים אחרים. כמו הסימפטומים של המטופלים, כך גם הסימפטומים של המטפלים הם בעצם מורי דרך עבורנו לבחון שוב את האיזון והרכב חומרי התרכובת ולהחזיר את המערכת לשיווי משקל.

שמחה

שמחה

לפני שבוע, כשסיימנו את הסמסטר. המרצה, מיוחדת ויוצאת דופן בנוף האקדמי, פיזרה נרות על השולחן, סגרה את האור וביקשה  מאתנו לומר מה אנחנו מאחלות לעצמנו. כשהגיע תורי שמעתי את עצמי אומרת – "שמחה".  אתם מכירים את הסיטואציה הנדירה הזו שמילים נפלטות מפינו בלי שעברו את המסננת הרגילה של רגשות ומחשבות ומה ראוי ומה כדאי ומה מתאים? אז, זה היה רגע שכזה.

שמחה

בדרך הביתה חשבתי על התשובה שלי. שמחה זה כמובן חיובי אבל מה קרה להגשמה עצמית, למימוש או אפילו סתם לבריאות? מכיוון שהדרך הביתה ארכה שעה וחצי הייתה לי הזדמנות לפצח את החידה.

הגעתי למסקנה ששמחה כוללת את המימוש, ההגשמה ואפילו את הבריאות, בעיקר זו הנפשית. אני חושבת שהרבה יותר קשה לנו לנטר את התפתחותנו האישית מאשר לעקוב אחר התפתחות מטופלנו או ילדינו. כשאנחנו עוברים שלב במסע ההתפתחות שלנו, אין מי שיעדכן אותנו עליו. לוקח לנו זמן לעדכן את הערכתנו העצמית ולנסח מחדש את המיתוס האישי שלנו.

נזכרתי בנסיעה בשבוע שעבר להנחיית המפגש הראשון של קבוצה חדשה. זו הייתה סדנה ראשונה מסוגה וההכנה לוותה בדריכות ובאי ודאות. עסקתי במפגש בראשי שבועות רבים. בדרך למפגש הראשון הרגשתי פתאום שמחה. בבת אחת כבר לא הייתי יותר במתח. הרהרתי באפשרות שהשמחה טעתה בכתובת. ייתכן שהיא כיוונה למכונית לידי, שם ישב זוכה בפיס. אולי בגלל שהאצתי נחתה השמחה אצלי?

בדרך חזרה מהאוניברסיטה סוף סוף הבנתי על מה ולמה השמחה באה לבקר אותי בדרך לסדנא. אני חושבת ששמחתי, שאני עושה מה שיועדתי לעשות, מה שהסתתר כל השנים ועכשיו בא לידי ביטוי. מה שבטבע שלי. וניסיתי להיזכר מתי עוד הרגשתי שמחה. ואז הבנתי שקודם כל זה קורה הרבה פעמים כשאני בתנועה, ברגל או ברכב והכי הרבה פעמים עולה השמחה כשאני מתבוננת בטבע. כשאני אומרת טבע, אני מתכוונת לטבע לייט. אני עירונית והטבע שלי מורכב בעיקר מציפורים, חתולים ומחוף הים. אם למשל אני עומדת בפקק ובאי התנועה שלידי אני רואה דוכיפת מנקרת בדשא שוב ושוב עם המקור העצום והחד שלה ועם הכרבולת האינדיאנית שלראשה, אני בסיכון גבוה להרגיש שמחה.

עכשיו חלקי הפאזל התחברו! כנראה שאנחנו מרגישים שמחה כשאנחנו מתחברים לטבע – הטבע הגדול והטבע הפרטי. שני המצבים מרגישים נכונים ומעלים בנו שמחה. אפשר לקרוא לשמחה הזו שמחת הקיום. היא כוללת בריאות נפשית ומימוש והגשמה עצמית.

היא לא קשורה לדברים משמחים.

אפשר להרגיש שמחה גם כשעצובים או כשמתוחים.

השמחה זו היא בעצם התשתית של הדברים, שמעליה יכולים לשכון  רגשות ומצבים מכל הצבעים והגוונים.

ומה יונג היה אומר על זה?

יסלח לי הפעם יונג. אני בטוחה שאם היה מכיר את ג'ק קורנפילד היה מסכים פעם אחת שאוותר על ציטוט משלו למען ציטוט של קורנפילד.

אומר קורנפילד בספרו הלב הנבון –

"רבים מאתנו חיים עם התניות שגורמות לנו לחשוש משמחה ומאושר, אבל האושר דרוש להתעוררות… הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד פונה אלינו ואומר: דעו שהאושר נדיר, קשה ויפה יותר מהעצב. לאחר שתגלו את התגלית החשובה הזו, יהיה עליכם לאמץ את האושר כחובה מוסרית."

וממשיך קורנפילד בקריאה למטפלים:

"האושר הוא חלק מהמודעות. כשנמצא אותו בתוך עצמנו, נוכל לראותו אצל אחרים"