יום שישי, 24 בפברואר 2017

על חווית ההדרכה

על חווית ההדרכה

לקח לי הרבה זמן לבקש עזרה. ניסיתי לבנות את הקורס לבד. חיפשתי השראה בספרים, בתרבויות אחרות, בתוך תוכי. הרגשתי שהלכתי לאיבוד. ואז פניתי להדרכה. בהתחלה עוד הסברתי כמה שאני יצירתית וזקוקה רק לכוונון קטן ומסוים. ובסוף שמתי את זה על השולחן – אני לא מוצאת את דרכי בסבך הרעיונות וההבלחות היצירתיים וזקוקה לאיזושהי מסגרת מארגנת. בתוכי חשבתי "מה דעתך להכתיב לי את מבנה הקורס ופירוט הפעילויות ונגמור עם זה?" אבל דאגתי שיהיו אלו מחשבות חרישיות וששום הברה מהטקסט הדמיוני הנחרץ הזה לא תזלוג החוצה.
הדרכה

וזה הצליח לי. המדריכה באדיבות ובאריכות נתנה לי מסגרת למפגשים ורעיון לפעילות פתיחה. מעודדת הגעתי לפגישה הבאה, הוצאתי את העט והמחברת ואמרתי לה שהיום אני מבקשת לבנות יחד אתה את המפגש השני. פירטתי כמה מחשבות ראשונות ואז ביקשתי שתמליץ על טקסט שאתו אעבוד. היא הניחה את העט, שילבה את ידיה ואמרה מילה אחת: "לא".
אני לא יודעת אם גם אצלכם יש כפתורי הפעלה חבויים שאם אדם במקרה לוחץ עליהם מתפתחת תגובת שרשרת?
לי יש כמה כאלו במקומות נסתרים.
אחד מהם מופעל כשאומרים לו "לא".
השרשרת התגובתית מתמקדת ראשית בפן הפיזי – עולה לי מין תחושת לחץ בבטן, שמטפסת במהירות עד ארובות העיניים וגורמת להם ללחות מסוימת. למזלי, אני נזכרת בשלב הזה, שאני כבר לא בת שתיים עשרה ועל ידי כך מתאפשר לי לשמור את הלחות בתוך גבולות העין. השלב השני בשרשרת הוא נפשי. מתייצבות לנגד עיני כל הפעמים שאמרו לי "לא", כל דמויות הסמכות, שמתוקף כוחן סירבו למשהו שרציתי. בדמיוני אוחזות הדמויות ידיים ומחליפות קריצות. ואז אני שוב נזכרת שאני כבר לא בת שתיים עשרה. ואז עולה החוליה השלישית בשרשרת – זו שאומרת "רגע, רגע.. אולי יש כאן משהו. בואי נעיף את חוליה אחת ושתיים אחורה ומכיוון שאת כבר לא בת שתיים עשרה, את בהחלט מסוגלת לעשות את זה ולשאול את המדריכה שאלה קצרה ועניינית – "למה?"
טוב, אחר כך הסיפור כבר לא כל כך מעניין. דיברנו והיא הסבירה וניהלנו דיון על החיבור בין החוויות האישיות ובין תכני הקורס ועל הדרך היצירתית שתוביל אותי לאן שאבחר ושאחר גם מתוך חווית החיפוש והמציאה, אוכל גם אני להוביל את משתתפי הקורס בדרכם. היא תהיה שם כדי לכוונן את החיפושים ולעזור לי בתוואי.

ומה יונג היה אומר על זה?


יונג כנראה היה הביבליותרפיסט הראשון. כך הוא כותב בזיכרונותיו:
"התחלתי לכתוב מכתבים לאנימה, משמע לחלק בתוכי שעמדתו שונה מזו של עולמי המודע. בכל ערב כתבתי בהקפדה רבה, חשבתי שאם לא אכתוב לא תימצא דרך לאנימה להופיע בדמיונותיי. כמו כן, על ידי הכתיבה תימנע מן האנימה האפשרות לעוות את הדברים....הייתי נוהג אז לשאול את האנימה: " ומה אתך עכשיו? מה את רואה? הייתי מאד רוצה לדעת", אחרי התנגדות כלשהי היא כרגיל הפיקה דימוי. מיד עם הופעת הדימוי היו האי שקט והמועקה נעלמים. כל המטען האנרגטי של רגשות אלו היה מועבר להתעניינות ולסקרנות לגבי הדימוי."

אין תגובות:

פרסום תגובה