הצל הבהיר

ארבעה סיפורים קטנטנים

לכל אחד יש סיפור או כמה סיפורים קטנים ונקודתיים, שלמרות זערוריותם השפיעו השפעה מרחיקת לכת על חייהם. היום אני רוצה לספר לכם ארבעה סיפורים קטנטנים משלי.

סיפור 1  - אני בת שש. אני מנסה לחצות את הצומת שליד הבית שלי, ליד בית הדקל ברמת גן. האיש ההולך מואר בירוק ברמזור של הולכי הרגל ואני מתחילה לחצות. מעבר לפינה מגיח רכב ועוצר בחריקה מילימטר מידי השמאלית. הלב שלי הולם ואולי הוא בכלל הפסיק לפעום. אני קופאת במקום בלי יכולת לזוז. מהמכונית, שמסתבר שהיא ניידת, מגיח שוטר זועם ומתחיל לצעוק עלי – "איך את חוצה את הכביש? יכולת להיהרג." אני שומעת את קולו מרחוק מבעד לערפל האימה הדחוס שאופף אותי. השוטר נכנס לרכב ומסתלק. אני מדדה למדרכה כמו מכונית צעצוע הפח שלי עם המפתח כשנשארת לה רק עוד מעט אנרגיה עד שתיעצר. בצד השני של המדרכה נוגעת בכתפי אישה זרה ונותנת לי כוס מים ומלטפת את לחיי. את בסדר? היא שואלת ומביטה לתוך עיני.

סיפור 2 – טיסת אל על לבודפשט. אנחנו טסים כבר שעתיים. אני מרגישה שאין לי אוויר. אני מחליטה ללכת לשטוף פנים. אולי זה יעזור. השירותים תפוסים. אישה עומדת בתור לפני. אני מדברת איתה. "אני מרגישה כל כך לא טוב." אני אומרת לה. "גם את מרגישה שאין לך אוויר?" אני שואלת. תוך כדי השאלה אני מרגישה שהברכיים שלי מתקפלות תחתי. דקה אחר כך אני פוקחת עיניים ומבינה שאני שכובה במעבר. האישה שדיברתי אתה קודם רוכנת מעלי, מרטיבה את פני ונותנת לי קוביית שוקולד. "בשביל להעלות את לחץ הדם שלך" היא מחייכת.

סיפור 3 – אני וחברתי, שתי קצינות,  נוסעות ברכב בירידה מירושלים. שעת צהריים ואנחנו קצת מנומנמות. "שימי מוסיקה" חברתי אומרת, "משהו מקפיץ – שנתעורר." אני מדליקה את הרדיו וממש באותה שנייה הרכב שמלפני מבצע משהו שלא ייאמן. המכונית ללא שום סיבה מבצעת גלגול באוויר ונוחתת על הגג לצד הכביש. אני עוצרת בחריקת בלמים. חברתי נראית בהלם. היא יושבת ברכב ולא זזה. אני רצה החוצה לעבר הרכב ורואה אימא ובת יושבות הפוכות תפוסות רק עם חגורת הבטיחות. אני ניגשת לרכב כדי לשחרר אותן ואז מתפרץ זרם של סילון של אוויר בשריקה מפחידה. אני מבינה שהרכב יכול כל רגע להתלקח. אני נעצרת. אני מבינה שזה הרגע לגלות אומץ ואולי גם להקריב את חיי למען אחרים. מעולם לא הייתי כל כך קרובה בחיים לדילמה מוסרית אמתית שמעורבים בה חיים ומוות. אני חושבת על בני בן השנה. עוד אני הופכת בדעתי ומאחורי רץ נהג אחר עם מטף בידו. הוא מרסס את מקור הדליפה וניגש לרכב.

סיפור 4 – תל אביב. שנה אחרי סיפור 3. אני עדיין קצינה. הפעם אני לבדי ברכב. עומדת ברמזור עם עוד הרבה כלי רכב. לפתע מהרכב לידי יוצא בחור צעיר, בריא גוף וניגש לרוכב האופנוע שעומד ברמזור לידינו ומתחיל להכות אותו. הוא הולם בו ובקסדה שלו ומקלל. כל האנשים יושבים ספונים ברכבם ומסתכלים בבעתה במחזה. אני יוצאת מהרכב, רצה אל המכה וצועקת עליו. הבחור מסתכל עלי בהפתעה ואני כבר מדמיינת את זעמו מופנה אלי ומנסה להיזכר במשהו מאימון הגנה עצמית שלמדתי לפני שנים. הבחור פונה לרוכב האופנוע ואומר לו "עכשיו תראה מה עשית!" נכנס לרכב ונוסע.

מה הקשר בין הסיפורים לבין העובדה שאני היום מטפלת?

איך הם עיצבו את תפיסת העולם שלי?

שאלות קשות שהתשובה עליהן תהייה כנראה שונה בכל פעם שאחשוב עליהן. דבר אחד ברור לי שכשסיפורים נחרטים במוחנו, יש לכך סיבה והאתגר שלנו הוא כנראה כל החיים לנסות לפרש אותם שוב ושוב מחדש.

ומה יונג היה אומר על זה?

הצל הבהיר

יונג דיבר רבות על הצל. הצל שבנפשנו, אותם חלקים שאנחנו לא רוצים להכיר בהם כבחלקים שלנו ואנחנו משליכים אותם על האחרים. לעתים אור פתאומי מאיר את החלקים הללו והם הופכים גלויים וברורים לנו וגם לאחרים. כל התיידדות כזו עם הצל, מקרית או מכוונת, היא צעד ריפויי בעל עצמה בדרך הממושכת, שנצעד בה כל חיינו לעבר איחוד הניגודים, אל האינדיבידואציה. צל פחות מוכר עליו דיבר יונג היה הצל הבהיר. אלו גם חלקים בנפשנו שאיננו מכירים בהם, חלקים שהיינו רוצים להכיר בהם כבשלנו, אבל משום מה נסיבות החיים לא אפשרו לנו להכיר בטוב שבנו. אנחנו אוהבים ומעריצים אותם כשאנחנו רואים אותם אצל אחרים, אבל אין לנו מושג שהם נמצאים גם בתוכנו.  לעתים, למרבה האירוניה קל לנו יותר להכיר בצל "השחור" שבתוכנו מאשר בצל הבהיר שלנו.

הסתרה בטיפול נפשי

מירב וענבל

מירב (שם בדוי) הגיעה אלי אחרי שסיימה טיפול אחר, שנמשך כחמש שנים. המטפלת הקודמת, הראשונה בחייה, שברה את ליבה. מירב, גבוהה ותמירה, לבושה בסגנון זרוק אך מוקפד מתיישבת בכורסא ומגוללת לפני לאט ובקושי רב את הסיפור.

הסתרה בטיפול

מירב גדלה בבית ספרטני ותחרותי. הוריה הרופאים לא העלו בדעתם אלא שתהייה רופאה. זה מעולם לא נאמר לה כי לא היה כלל צורך להגיד את זה. מירב נשמה את הידיעה הזו מאז שנולדה. לטיפול הקודם הגיעה בעיצומם של לימודי הרפואה. המטפלת עזרה לה להכיר את עצמה, להתחבר למה שהיא באמת רוצה ולבסוף תמכה בה כשליוותה אותה במעבר ללימודי תיאטרון ובגיהינום שהתפרץ בבית בעקבות כך. בכל התהליך הזה ליוותה ענבל (שם בדוי), חברתה ללימודי התיאטרון, את מירב בהקשבה ובמילה טובה. ענבל נראתה כמו תמונת ראי של מירב. בחורה נמוכה ובעלת עודף משקל קטן, מצחיקה וקולנית. מירב וענבל התחברו בעקבות חוש ההומור המפותח של שתיהן. במשך חודשיים אף גרה מירב אצל ענבל כשהיחסים עם ההורים עלו על שרטון. מירב וענבל היו אמורות להגיש עבודה סמינריונית יחד. מירב, שקיבלה בהפתעה ליום ההולדת כרטיס לחו"ל מחברתה שגרה בניו יורק, ביקשה ברגע האחרון מענבל שתגיש את העבודה בשם שתיהן והבטיחה לפצות אותה ולעשות את העבודה הסמינריונית השנייה לבד בשם שתיהן. ענבל הסכימה אבל מסיבות שונות הפיצוי לא הגיע ואת העבודה הסמינריונית השנייה עשתה כל אחת מהן בעצמה לבד.

היחסים בין החברות התקררו.  ענבל נקלעה למשבר, שכלל בנוסף לקושי בלימודים גם קשיים בזוגיות. ענבל פנתה ללא ידיעת מירב למטפלת של מירב. היא גם לא עדכנה את המטפלת שהיא מכירה את מירב, המטופלת הוותיקה שלה וכשהזכירה את חברתה, כינתה אותה בשם בדוי ושינתה כמה פרטים מזהים. כשרבו החיכוכים בין מירב לענבל "זכתה" המטפלת לשמוע על הקשיים בחברות משתי החברות גם יחד, מבלי לדעת שהיא שומעת את שני הצדדים ומטפלת בשני הצדדים גם יחד. בסופו של דבר התקשתה ענבל להסתיר את הסיפור וברגע של גילוי לב סיפרה למטפלת שמדובר במירב תוך שהיא משביעה אותה לא לספר למירב. המטפלת הסכימה.

שלושה חודשים אחרי כן, הגיעה תורה של המטפלת להישבר. לאחר חודשיים שבהם ענבל ומירב עסקו בטיפול בנושאים שונים, חזרו שתיהן לעסוק בחברות ביניהן. המטפלת התקשתה להתמודד עם ההסתרה וסיפרה על העניין למירב. מירב הרגישה שהשמיים נופלים. היא עזבה את הטיפול באותו יום. היא הרגישה שביום אחד היא מאבדת שני אנשים קרובים לה ונשארת לבדה בעולם. היא לא סלחה למטפלת על הבגידה באמון ולא סלחה לחברתה על החדירה בערמה למרחב האישי והפרטי שלה.

מירב מספרת לי את הסיפור ומתרווחת בכורסא ואז אומרת לי לאט ובהדגשה – אני פוסט טראומטית. באתי לטיפול אצלך אבל אין לי שום כוונה להיקשר. באתי לעבד את הטראומה ואז אני הולכת.

ומה יונג היה אומר על זה?

המטפלת שגרמה למרחב הטיפולי להיות מרחב לא בטוח לא פגעה רק בטיפול אלא פגעה גם בכל הטיפולים הבאים כי נפגע כאן מקום עמוק בנפשה של המטופלת.  בתוככי כל אחד מאתנו מצוי לו מרפא פנימי, שאנחנו רוצים וזקוקים להאמין בו כמבשר התקווה והמזור למכאובי החיים.  עדית אנקורי ברוחו של יונג אומרת: "על-פי התפיסה הפסיכואנליטית, דמות המטפל נבנית מהחוויות שהיו למטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו, קודם כל כמובן עם דמויות ההורים, וביחסים הטיפוליים הוא חווה מחדש יחסים קודמים ומשליך אותם על המטפל. עפ"י התפיסה היונגיאנית, המטופל משליך על המטפל גם ישות שאינה תלויה בחוויה שלו את דמויות הוריו. ישות זו קשורה לא רק לחוויות קודמות אלא אף לחוויות קדומות. על פי התפיסה היונגיאנית, קיימת בעומק הלא מודע שלנו ישות ארכיטיפית שהיא מעין סכום של החוויה האנושית לאורך הדורות את המרפא ואת הריפוי. זו תמצית ההוויה של דמות המדריך, המטפל, המרפא. המערך הטיפולי מעיר, או מעורר לא רק תכנים שקשורים לדמויות ממשיות מחיינו, אלא אף את הישות הזאת, שאפשר לקרוא לה המטפל הפנימי, או הסלף. הסלף הוא הארכיטיפ בנפשנו, שאחראי על ניסיונה של הנפש לרפא את עצמה מתוך כוחות הרפוי שאצורים בתוכה."

בדרך לים המלח

בדרך לים המלח

בדרך לים המלח עצרנו בבית קפה בערד. ישבנו בתוך בית הקפה צמוד לדלת הזכוכית, שהובילה לחצר. בחצר ישבו המעשנים. פתאום הגיע בריצה אדם עם מאפה בידו. הוא נעמד לידינו והחל לקפץ ולרקוע ברגליו, תוך נפנוף המאפה באוויר. הגבר, כבן ארבעים, לבוש בסוודר בז' ומכנסיים חומות נראה מתוח ונרגש. המחזה היה כל כך אבסורדי, שלא יכולנו להתיק את עיננו. העפנו מבטים מסביב לראות מה קרה, ותהינו, בלשונו של רפול, "אם עקץ אותו דג"?

כשהרחקנו את המבט לחצר – הבנו. הגבר היה בדרכו לאחד השולחנות, שעמדו בחצר. שם כבר הייתה ערוכה ארוחת הבוקר שלו. שם גם ישבו שני חתולים בניחותא וסעדו את ליבם בחביתה שלו. אבל למה הבחור קפץ, כאן, ליד השולחן שלנו בתוך בית הקפה ולא בחצר? פתאום הפציעה לי ההארה: הוא כל כך רצה להבריח את החתולים. העובדה שהוא היה רחוק מהם, שהם לא ראו ולא שמעו אותו אלא רק הציצו בו בתימהון אדיש – לא העלתה ולא הורידה ברגע הדמדומים הנפשי הזה שלו. מה שבעצם קרה זו התנגשות הומוריסטית לאור יום של המערכת הרגשית והמערכת הקוגניטיבית. בלחץ האירועים התבלבל סדר הפעולות והתסכול גרם לו לביצוע פעולות חסרות היגיון.

וחשבתי על טיפול ועד כמה הסימפטומים של המטופלים דומים להתנהגותו של אותו גבר אומלל, שחביתתו נאכלה על יד החתולים. אנחנו (הן מטופלים והן לפעמים מטפלים כשהם מטופלים) פועלים לעיתים בצוק העיתים באופן לא אפקטיבי ובזמן הלא נכון.  כמובן גם שאנחנו לא משיגים את התוצאה הרצויה. רק אם אנחנו  מצליחים להסיט את המבט, להרחיב את הפרספקטיבה, אנחנו מסוגלים לתפוס את הקונטקסט. אז אנחנו יכולים להבין מה באמת קרה ואז אנחנו גם מסוגלים לסנכרן שוב את המערכות הקוגניטיביות והרגשיות. בסופו של דבר אנחנו מצליחים להציל חלק מהחביתה ולחייך בסלחנות למראה חצי החביתה שכבר נאכלה.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג תפס חרדה או דיכאון כאיתותים לעזרה של הנפש,  לנוכח חוסר אותנטיות. הוא כינה זאת הפרעה בציר אגו – סלף. העצמי, הסלף, כמונח יונגיאני, הוא ארכיטיפ המתייחס לכוליות הנפש, לאיחוד הניגודים ולניצוץ האלוהי שבאדם. העצמי כולל הן את המודע והן את הלא מודע. האגו, במונחים יונגיאניים, הוא חלק מהסלף והוא כולל את התודעה. ציר ego-self תקין מסייע לאגו, לתודעה, להיות מסונכרנת, מזינה וניזונה מהסלף שכולל גם את הלא מודע האישי והקולקטיבי.

טיפול בדיכאון בגיל השלישי

המספריים של שרה

היא הייתה בת 72. אישה נאה ומיואשת. מאושפזת במחלקה סגורה עם דיכאון מז'ורי. אני הייתי בראשית דרכי המקצועית. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפלתי באדם שנמצא בדיכאון שאין לו גבול ושאינו יודע נוחם. שבוע אחרי שבוע ישבתי עם שרה. כל שבוע רציתי פחות ופחות להיות שם. הדיכאון של שרה פעל עלי כמשאבה, שינקה את החיות שלי. הקשבתי רוב קשב לתפיסת עולמה הפסימית, הרגשתי את שבריריות גופה וחולשת רצון החיים שלה. ככל שעבר הזמן גם התחלתי לפקפק באפקטיביות הטיפול ובכישורי כמטפלת. התחלתי להבין שכנראה הדיכאון לא יעזוב את שרה לעולם ושרה לא תעזוב לעולם גם את בית החולים. גם תרופות נוגדות דיכאון לא השפיעו עליה כלל.

שרה גדלה עד גיל שלוש במשפחה נוצרית, שאצלה הפקידו אותה הוריה כשברחו מהנאצים. הם לא חזרו. נציג של ארגון יהודי אסף אותה, למרות מחאות הוריה המאמצים, והביא אותה לארץ. שרה גדלה במשפחה מאמצת של זוג ששרד את השואה. היא תמיד הרגישה שהיא לא אהובה. היא התחתנה, נולדה לה ילדה ואחרי חמש שנים התגרשה. מאז היא יוצאת ונכנסת מאשפוז.

דיכאון

אנחנו חוזרות בשיחות לשלוש השנים הראשונות של חייה. היא זוכרת כמה אנקדוטות ושיר אחד. אני משלבת בטיפול שירי ילדים ושרה מגיבה בבכי. זו פעם ראשונה בטיפול ששרה מביעה רגש. עד אז דיברה שרה במשפטים קצרים ובאפקט שטוח. השירים התמימים מצליחים לפתוח איזשהו סכר ולייצר זרימה, אות חיים. מפגישה לפגישה הופכת שרה לפעילה יותר. היא מתחילה לכוון את השיחה, היא מחייכת והיא מתחילה לתפקד במחלקה. היא אף יוצאת בלוויית מתנדבת לבית קפה סמוך ולמרכז קניות.

באחת הפגישות היא אומרת לי: "התחלתי לסדר את הארונית שלי ואת החיים שלי. אני רוצה להתייעץ אתך על הסדר הנכון. את מוכנה לבוא איתי לארונית?" אני מתלבטת. הלימודים עוד טריים ואני זוכרת כמה דיברנו על סטינג ועל גבולות. אבל הסטינג בבית חולים לחולי נפש ממילא אינו כה קשיח. יש לי מטופל שאני יושבת לשוחח אתו ליד מיטתו ועם מטופל נוסף אני משוחחת אגב טיול בחצר. נכון, שעם שרה התנהלו כל הפגישות בחדר הטיפולים. אני מתלבטת ומחליטה להיענות לבקשתה. אני רוצה להאמין שמצבה של שרה משתפר ושזהו עוד סממן של האקטיביות הבריאה שנכנסת לחייה.

שרה מובילה אותי לארונית שלה. היא מתייעצת איתי על דרך סידור הארון ואז אני רואה ממש במרכז המדף העליון זוג מספרים קטנות וחדות לציפורניים. זהו פריט תמים בכל בית ופריט קטלני בבית חולים לחולי נפש, ביחוד אצל מטופלת עם נטיות אובדניות. אני שואלת אותה על המספריים והיא עונה תוך תנועת יד של ביטול – "אהה זה פה ביחד עם הלק בשביל לסדר את הציפורניים."

אנחנו חוזרות לחדר הטיפולים ומסיימות את השעה הטיפולית. שרה יוצאת ואני נשארת לשבת. אני מתחילה להבין שהייתי צריכה אז ומיד לקחת המספריים ולדווח. אבל מה עם הטיפול? האם לא ירד הכול לטמיון ודווקא עכשיו כשמצבה משתפר. אני ניגשת לעובדת הסוציאלית והיא אומרת לי לגשת מיד לקחת את המספריים. "אבל מה עם הטיפול?" אני שואלת. "אבל מה עם החיים?" היא עונה. אני ניגשת לשרה, מבקשת שתיתן לי את המספריים . שרה נותנת לי אותם תוך מחאה ומפנה אלי את גבה.

אנחנו ממשיכות להיפגש. שרה לא נוטרת לי. הדיכאון חוזר. הטיפול מסתיים. אני למדתי משהו על גבולות, על דילמות, על קדושת החיים, על קוצר ידו של טיפול ועל העמידות הבלתי נתפסת לעיתים של דיכאון.

ומה יונג היה אומר על זה?

על הצניעות היאה למטפל ועל כוחו של טיפול, כשהוא מצליח כמובן, כותבת רות נצר ברוחו של יונג: "על המטפל לדעת להישמר מ"הרעלת החומרים" של המטופל ושל עצמו, עליו להישמר מטביעה בתכנים אלה – כפי שיכול לקרות בזיווג באמבט האלכימי. עליו להישמר מפני גאוות יתר בחשיבותו הגדולה בעיני המטופל, ולא להזדהות עם הארכיטיפים שמושלכים עליו. עליו להכיר שהוא המאפשר למטופל לעבור את התהליך במכל הטיפולי, ולא הוא שעושה את התהליך. עליו לדעת שלא אורו הוא מורה הדרך למטופל, אלא האור שהוענק לו למשימה זו כמתת. בסופו של דבר, עליו להחזיר למטופל את החומרים שהושלכו עליו, כדי שהמטופל יכיר שהם חומרי נפשו, ויסכים להכיר שכל הדרמה שהושלכה על המטפל, או על יחסי מטפל מטופל – היא הדרמה הפנים-נפשית שלו. "

לחץ דמיוני

לחץ דמיוני

השבוע הייתי צריכה להרצות בכנס. הכנתי הרצאה, שפצרתי אותה שוב ושוב, עשיתי סימולציות לבד ומול קהל והייתי מוכנה וגם שלמה עם התכנים והוויזואליה. אבל הייתי בלחץ והתחלתי לחשוב על מה זה לחץ ומה הוא עושה לבן אדם. הגעתי למסקנה שלחץ הוא מעשה יצירתי של ממש כמו שהיה תהליך כתיבת ההרצאה. לחץ פירושו כתיבת תסריטים דמיוניים.

מה אם לא יבינו?

מה אם ישתעממו?

זה לקחת פרט אחד קטן, להעצים אותו ולמחוק את כל מה שמסביב. כך פתאום היה לי מאד חשוב לדעת אם יהיה מיקרופון או לא. כי אם יהיה, אולי ירעדו לי קצת הידיים ואז, שומו שמיים, ידעו כולם שאני בלחץ.  בבוקר ההרצאה הרגשתי שאני יותר מדי בלחץ והחלטתי לעזוב את העיסוק בהרצאה עד הצהריים, לפני שאצא. עסקתי בנושאים אחרים וכשהגיע שעת היציאה מהבית הלחץ חזר והפעם עם טוויסט. הסיפור הדמיוני שהמציא עכשיו מוחי המיוגע היה שמכיוון שעזבתי את ההכנה להרצאה לכמה שעות, שכחתי בכלל על מה לדבר והנה אני מגיעה להרצות ובמקום זה אני בוהה בקהל ואין לי מושג ירוק מה להגיד.

לחץ נפשי דמיוני 

מסתבר שכדי להתגבר על הלחץ אני נוטה לערוך הערכה כוללת של מצבי ההתפתחותי.  כדי להרגיע את עצמי סיפרתי לעצמי מי אני, במה אני טובה, איך כבר התגברתי על מצבים דומים. גם זה היה בעצם תהליך די יצירתי. התהליך הצריך לנסח סוג של ביוגרפיה, לבחור נרטיב אד הוק, שבפוקוס שלו התגברות על לחצים ולשכנע את עצמי שאם ככה היה תמיד, אז גם הפעם זה יהיה בסדר.

אם מעניין אתכם לדעת איך הייתה ההרצאה, אז היה נהדר – זכרתי הכל, לא היה מיקרופון אבל גם לא רעדו לי הידיים, לא שעממתי והבינו את הרוב.

ומה יונג היה אומר על זה?

"כאן בטיפול עלינו ללכת אחר הטבע כמדריך ומה שעושה אז המטפל הוא פחות שאלה של טיפול ויותר פיתוח האפשרויות היצירתיות החבויות במטופל עצמו"

יונג ראה ביצירתיות את מהותה או ביטויה של הנפש וגם את המקום שממנו יבוא הריפוי. אבל יצירתיות אינה ניתנת לשליטה באשר לבחירת דרך ביטויה. היא יכולה להתבטא בבריאה של עולמות דמיון שייכתבו בסיפור או בשיר או בבריאת עולמות שיטלטלו את האדם במערבולת שלזמן קצר לפחות תחליש אותו.  

מכניקת התפוז | על שירות קרבי של נשים בצה"ל

מכניקת התפוז

הוויכוח העכשווי על שירות קרבי של נשים בצה"ל העלה בי זיכרונות מהמפגש הראשון שלי עם הצבא. כיוון שפחדתי להתגייס, בחרתי ללכת לעתודה האקדמאית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי אחר כך משרתת בצבא עשרים שנה. לכל אחד ששירת בצבא, זכורה היטב תקופת ההסתגלות. לפעמים זכורות רק אנקדוטות, אבל בכל מקרה הזיכרון חי וברור. אין ספק שהמעבר מהאזרחות לצבא הוא דרמטי לכל נער ונערה. אני התגייסתי לצבא אבל גם לחיל חינוך, שהוא וריאציה ישראלית מעניינת לשירות צבאי. אני מניחה שהפגישה הראשונה עם חיל הכלאיים הזה שחי בין צבא לאזרחות נותן בי סימנים עד היום הזה. בתום קורס קצינות בסיסי, ואני רק חודשיים בצבא, הגעתי לקורס קציני החינוך. אמנם בצריפין לנתי בחדרים מאבן שנקראו "הילטונים", בכל זאת שום דבר לא הכין אותי לבסיס החדש. הגעתי למתקן נופש. חדרי היה ממוקם בדיוק מעל הבריכה וגם את המדשאה הגדולה ניתן היה לראות ממנו. את החדרים ניקו "דודות" בלבוש לבן ובסינר כחול ואת האוכל בחדר האוכל הגישו 'דודות'.

לוחמת צה"ל

ניסיתי לשווא ליישב את הקורה סביבי עם הידע המוקדם שהיה לי על קורסים בצבא או על צבא בכלל. משלא הצלחתי, החלטתי ליהנות ולקבל את הדברים כהווייתם. הנחתי שעם תחילת הלימודים בקורס אבין יותר. מפקד הקורס היה קצין מזוקן עם צליעה קשה. גם זה לא ממש הסתדר לי עם הדמות המקובלת של אנשי הצבא, אבל זה היה כבר בשלב שלא חיפשתי כל הסברים. החניכים בקורס גם הם לא היו קלים לעיכול. כמחציתן היו מש"קיות חינוך צעירות שיצאו לקצונה. הן גם היו הקבוצה היחידה בקורס שלה היו מאפיינים ברורים. יתר חניכי הקורס היו ערב רב של אקזמפלרים. היה קצין ג'ינג'י מזוקן, שכבר שירת בחיל חינוך ללא דרגות קצונה ועבר כעת השלמה של חינוך. היה קצין דרוזי שעבר הסבה לחינוך. היו כמה עתודאים כמוני, שכל אחד מהם למד מקצוע אחר, והיו שני לוחמים שנפצעו ועברו הסבה לחינוך.  

הפעילות הראשונה  של הקורס התקיימה בחדר ארוך וצר. התבקשנו לשבת במעגל ושלומי, איש מילואים, שהציג עצמו כפסיכולוג, חילק לנו תפוזים. חשבתי לעצמי שנחמד שמתחילים עם כיבוד. במזל, ברגע האחרון, ממש לפני שהתחלתי לקלף את התפוז, שמעתי את  שלומי מסביר, שהתפוז הוא חלק מהתרגיל הראשון שלנו.

- "התבוננו בתפוז ונסו לתאר מה אתם רואים," הסביר.

חשבתי שלא שמעתי טוב וביקשתי ממנו לחזור על ההוראות. ההסבר הנוסף לא שיפר את המצב, אבל אני השתכנעתי ששלומי רציני ושאני מאושפזת במחלקה סגורה סודית של צה"ל. בחוסר אונים ובהשלמה עם הגורל, התחלתי לכתוב מה אני רואה. הבחנתי בתפוז כתום בקליפה מחוספסת. פה ושם קטעים שחורים. בקצה האחד יש שארית של ענף ובקצה השני סתם גומה. מחיתי את הזיעה ממצחי והנחתי את העט. לתדהמתי ראיתי את רוב החניכים כותבים במרץ, בייחוד את המש"קיות הצעירות.

- "מה, לעזאזל, הן כותבות שם?" הרגשתי כמו האדם הלבן הראשון שהגיע לשבט של אינדיאנים, "יכול להיות שהן קיבלו תפוזים הרבה יותר מעניינים משלי?"

לא הבנתי את הקודים ואת משמעות החרוזים הצבעוניים. הצצתי לעבר שלומי. הוא נראה בחור אינטליגנטי. אולי עוד מעט אבין מה העניין.  

התחלנו לקרוא את התשובות. התשובה הראשונה הממה אותי סופית. המש"קית עם הצמה ראתה בתפוז משל לנצחיות של הטבע ולהרמוניה השוררת בו בין ניגודים. חברתהּ ראתה בתפוז אדם שכל הטוב שבו חבוי בפנים ובחוץ יש רק קליפה קשה ובלתי חדירה. חששותיי התאמתו. צה"ל רואה בנו יצורים א-סוציאליים, לכן אשפז אותנו במתקן הזה. עובדה היכולה גם להסביר את עודף האזרחים המסתובב סביבנו ומשרת אותנו. כנראה, מדובר בצוות של אחיות וסניטרים. הבריכה היא לצורך טיפולים...

- "אנחנו נעסוק במהלך הקורס ביצירתיות," שמעתי את שלומי מסביר את פשר הפעילות הביזארית שלנו, "יצירתיות היא אלמנט משמעותי ביותר בעבודת קצין החינוך. בכל פגישה תהיה פעילות בסגנון דומה. לפעמים נצא לטבע ולפעמים תקבלו מטלות להכין בעצמכם מפגשים."

יצאנו להפסקה. סוף סוף התחילה להתגבש קבוצה נוספת בקורס חוץ מהמש"קיות. לאט לאט התקבצנו, הלוחמים לשעבר, העתודאיות, הג'ינג'י והדרוזי. בשקט, כדי שלא תשמע הקבוצה השנייה, נשבענו אמונים לקבוצת השפויים. סיכמנו על שיתוף פעולה לכאורה עם שלומי ופעילותו ההזויה, אבל הבטחנו זה לזו בלחיצה מרובת ידיים שנשמור על שפיותנו, רציונליותנו וציניותנו עד תום הקורס.

כשהסתיים היום הראשון בקורס, חזרנו לחדר.

- "את באה?" שאלה חברתי לחדר.

- "לאן?" שאלתי.

- "להתחיל להכין את המטלות שלנו," השיבה, "השגנו בריסטולים ויש לנו טושים מכל הצבעים והשקפים."  

- "לא היום," אמרתי, "תודה."

מכל החדרים זרמו החניכות לאולם להתחיל במלאכת הגזירה וההדבקה. כשסגרתי את הדלת, הספקתי לראות בזווית העין את הלוחם לשעבר, את הג'ינגי' ואת חלק מהעתודאיות כשהם נפרדים לשלום מחבריהם התזזיתיים עם הטושים. קרצנו זה לזו בחיבה והלכנו לישון.   

שכונת דררות

שכונת דררות

השכונה שלי שייכת למשפחת תוכים. זו משפחה ברוכת ילדים בשם דררה. הם הרשו לי בטובם לגור בבית שלהם. הם חובבי חורים קטנים שנמצאים בצדו החיצוני של הבניין, לכן הם התירו לי להשתמש במרחב הגדול של הדירה, כי הוא פחות שימושי להם. הם בכל זאת התנו את המגורים בכמה מגבלות. המגבלה שהם הכי מקפידים עליה היא האיסור לנקות את החלון שפונה לעץ שלהם. כל סטייה מהנוהל מתבטאת במחאה קולנית מצדם ובנפנופי כנפיים ירוקות. מה זאת אומרת העץ שלהם? ובכן – זהו עץ עם ענפים ירוקים ופרחים צהובים – ורודים, שפורחים בסתיו.

הלהקה שלהם מונה שנים עשר תוכים (סתם הערכה...אני  מקווה שאתם לא חושדים בי שאני מבזבזת את זמני היקר בספירת תוכים). הם מגיעים לעץ בבוקר ועוזבים בערב למקום לינה אחר. העץ הזה, מול חלון המטבח שלי, הוא העץ הנחשק ביותר על ידי כלל הציפורים בשכונה, בעיקר על ידי היונים והצופיות. הצופיות, עם צבעי הכחול המסמאים, הן קטנות ומהירות ונראה שהדררות כלל לא מבחינות בקיומן. היונים – זה סיפור אחר. הדררות מסכימות שהן ישתמשו בעץ למדרך לרגליהן, אבל וזה אבל חשוב מאד, רק בענפים הנמוכים. יונה שמעזה לעמוד בענף גבוה יותר מזה של תוכי, לא תעמוד שם זמן רב, כי הכוח הירוק יטפל בה.

כשאני מדיחה כלים אני בדרך כלל בוהה בדררות ובדרמות שמתחוללות על העץ הירוק. התוכים הם אכן רעשניים ביותר, אבל שמתי לב שיש להם תרבות דיבור מפותחת. כשהם משוחחים, כל תוכי מחכה שהשני יסיים את דברו ורק אז הוא עונה לו.

טוב, ברור לי שאני מאנישה את התוכים ואולי אני בכלל לא מבינה את מה שהולך במשפחת הכנף. השבוע הבנתי שזה כנראה המצב. ולראיה – הקרב בין העורב לסיקסקים. אחרי שאני מסיימת להדיח כלים, אני הולכת למרפסת עם כוס הקפה ושם מתחולל לו אחר הצהריים קרב יומי בין עורב אחד לבין זוג סיקסקים. אז למי שלא מכיר – סיקסק זו ציפור יפיפייה, שצוירה בידי אמן יפני, שקיבל משימה מאלוהים לצבוע את הציפור רק עם מכחול דק. היא חומה, לבנה ושחורה, משורטטת בקווים עדינים ובסימטריה מושלמת. יש לה שתי רגליים דקות והילוך אלגנטי. רק מה – הבורא לא התעכב על איכות הקול שלה. יש לה קול ייחודי של מסור חשמלי בגובה סופרן. אז...נחזור לקרב היומי. שמתי לב שאני מוטית לכיוון הסיקסקים בגלל הסיבה השטחית הזאת – שהם נורא יפים. אבל מכיוון שהמחזה חוזר כל יום, מתבהרים לאיטם פרטים נוספים. מסתבר שבעצם הסיקסקים מתנכלים לעורב ושבעצם העורב הוא ציפור תמימה שמנסה לעסוק בענייניה והבריונים השכונתיים היפיפיים סתם מתנפלים עליו.

אני מלקה את עצמי על הדעות הקדומות שיש לי נגד עורבים ובמצוקתי משתפת את חברתי הטובה במחשבותיי. חברתי האסרטיבית, הנשואה לחקלאי ומקורבת ממקור ראשון לטבע, אומרת לי חד וחלק שלא הבנתי שום דבר. הסיקסקים מטילים ביצים על הקרקע. האויב הגדול שלהם הוא העורב החושק בביצים.  מה שהסיקסקים עושים זו פעולת הסחה מלווה בצרחות כדי להגן על הביצים.

אז מה הפואנטה של הפוסט? (באמת הגיע הזמן שמישהו ישאל את זה!)  הטבע מזמן לנו הצצה לעולם מופלא. אנחנו אבולוציונית כבר הספקנו להתרחק מהעולם הטבעי ולאט לאט אנחנו מפסיקים להבין אותו. אבל אני מרגישה שכל עוד אנחנו מסוגלים להתחבר רגשית לטבע, משהו חיוני ונכון מצליח להישמר לנו בנפש, משהו שמחבר אותנו לתשתית, לגרעין שמאחד את כל היצורים החיים.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג, בפרולוג לאוטוביוגרפיה שלו, מסביר למה למרות שמדובר באוטוביוגרפיה הוא לא יספר על תולדות חייו אלא יספר על תולדות חיי הנפש שלו. כדי לעשות זאת הוא נזקק לדימוי מעולם הטבע, שהוא היה כל כך קרוב אליו:

"החיים תמיד נדמו בעיני כצמח החי על קנה שורש. חייו האמתיים בלתי נראים, חבויים בקנה השורש. החלק המופיע מעל הקרקע מתקיים רק עד תום הקיץ, ואז קמל, בן חלוף וקצר ימים. כשחושבים אנו על גדילה, שלא תושלם ועל בליה בלתי נמנעת של אדם ושל תרבות, איננו יכולים להימלט מתחושת אפסותנו. עם זאת, מעולם לא איבדתי את תחושת קיומו של משהו שחי וקיים מתחת לזרם התמורה הנצחית. הנראה לעיננו מלבלב וכלה, רק קנה השורש נותר"

בסופו של דבר, רק אותם מאורעות בחיי שבהם חדר הנצחי לתוך מה שהוא בן חלוף, ראויים שאספרם. מטעם זה אני כותב בעיקר על חוויותיי הפנימיות, בהן אכלול חלומות וחזיונות."

הכובע של ברנרד

הכובע של ברנרד

אני שומעת בחדשות שגבר בן שלושים ואישה בת שמונים נהרגו בתאונות דרכים וחושבת למה לא אומרים שנהרגו שני אנשים בתאונת דרכים. מה זה חשוב הגיל? האם מצופה מן השומע "לשקלל" את הנזק במונחי גיל – שלושים – חבל, שמונים – לא נורא? אני נזכרת בברנרד (שם בדוי), מטופל שלי לשעבר, בן 92. ברנרד היה במשך חמישים שנה מנהל חשבונות. כשטיפלתי בו הוא גר בבית אבות בסיסי בחולון. כל מה שברנרד ייחל לו זה לגור בבית ביתו, אבל הבת אמרה לו שאין להם מקום בשבילו, פשוט אין מספיק חדרים בבית. רוב הזמן היה ברנרד צלול וחד. הוא היה ניצול שואה וסוציאליסט אידאולוגי. נפגשתי אתו במשך שנה וחצי. הוא לקח לו כמשימה מראשית הטיפול להשכיל אותי בשני תחומים: נתיב הבריחה שלו מהנאצים והאידאולוגיה הסוציאל – דמוקרטית.

נושא שברנרד פחות אהב לדבר עליו היה הרגשות שלו. כשהיה מספר לי שוב ושוב שביתו לא יכולה להחזיק אותו בבית כי הבית קטן, היה תמיד מוסיף "ואני באמת מבין אותה" ומסרב לומר מה הוא מרגיש בקשר להחלטתה. את רוב הימים בילה ברנרד בישיבה סביב שולחן בחדר האוכל. הוא ישב תמיד לבוש בחליפה ובכובע במקומו הקבוע בשולחן מלבני של ארבעה. אתו ישבו אדם אחד על כיסא גלגלים שראשו שמוט תמיד, אדם נוסף, שחייך תמיד ולא דיבר ועוד אדם אנרגטי, שדיבר הרבה, אבל ברוסית. ברנרד היה חובב אדם ואהב לדבר, אבל עם שכניו לא הצליח לתקשר. בייאושו היה מרים טלפון לביתו או לחברו בבית האבות בבת ים. ברנרד היה לרוב מסיים את השיחות במפח נפש אחרי שהתעייף מאי ההבנות שנבעו מבעיית השמיעה שלו.

בפגישות שלנו ישבנו תמיד מתחת לתמונת נוף מהאלפים בחדרו הספרטני, שרצפתו הייתה תמיד רטובה, ליד המיטה עם השמיכה הכחלחלה.  ברנרד ניהל במשך שנים מחלקה גדולה של מנהלי חשבונות בחברה כלכלית. באחת הפגישות האחרונות ביקשתי ממנו שיספר קצת יותר על עבודתו. ברנרד שקע בזיכרונות וסיפר כיצד הוביל בארגון שינוי ארגוני, שתרם לשיפור הרווחיות ואף קיבל בעקבות כך אות הוקרה בטקס מרגש. ברנרד סיים לספר, התיישר בכיסא, הזיז הצידה בבעיטה את ההליכון וחיבק את כובעו. בעוד אנחנו יושבים בשקט ונהנים מאור הזיכרונות, שהאיר את החדר, נפתחה הדלת בבת אחד ועובדת פרצה לחדר במהירות בעודה מדברת בטלפון, הניחה ערימה של חיתולים חד פעמיים בארון ויצאה ללא מילה. ברנרד שקע בכיסא, שם את הכובע על ראשו והיטה אותו מעל עיניו. השעה הסתיימה.

הוספתי לראות את ברנרד עוד כחודשיים, עד שהבלבול גבר עליו והוא לא הכיר אותי יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב שברנרד פשוט בחר לא להבין יותר. דמותו, לבוש בחליפה, שפוף בכיסא עם הכובע שמוט על עיניו עוד נשארה איתי זמן רב ועד היום היא מופיעה מול עיני מידי פעם ללא אזהרה וללא קונטקסט.

ומה יונג היה אומר על זה?

כשיונג גילה את שופנהאואר הוא הרגיש הקלה. הנה הוא מצא הוגה שאומר ברור, שצער וקושי הם חלק אינטגרלי מהחיים.
"שופנהאואר היה הראשון אשר דיבר על סבלו של העולם המקיף אותנו בגלוי ובהסתר, על הבלבול, הזעם, הרוע – כל אותם דברים שהאחרים מיאנו לראות והשתדלו להסתירם מאחורי שלמות והרמוניה חובקת כול. כאן סוף סוף נמצא אדם שהיה לו האומץ להכיר בכך שהעולם ביסודו אינו שלמות. הוא לא דיבר על התגלמות הטוב ועל נוכחות החכמה של הבורא, על ההרמוניה של הקוסמוס, אלא הניח בפשטות שקיימת זרימה עמוקה בבסיסם של הצער האנושי ושל אכזריות הטבע: העיוורון של הרצון הקוסמי."
ברנרד, כמו רבים מבני גילו, גילה גם הוא בצער את האמת הזו.

השעמום כתחנה בדרך

השעמום כתחנה בדרך

חזרתי השבוע ללמוד באוניברסיטה. רוב הקורסים היו נהדרים, מפרים ומעוררי מחשבה. אבל היה קורס אחד, שהיה, איך להגיד?...לא! בהתחלה השתעממתי והייתי טיפ טיפה ממורמרת. אבל לאט לאט התחלתי ליהנות. בחיים הרגילים שלנו אין לנו כמעט מקום לשעמום, כי אם יש וואקום, אפילו קטנטן, מיד מזמנת לנו הטכנולוגיה הסחות דעת באמצעות המכשיר הקטן המלבני, שמונח לו תמיד בנונשלנטיות כמה סנטימטרים מאתנו. אבל בקורס אינטימי, שבו למרצה יש קשר עין עם הסטודנטים זה קצת יותר קשה.

שעמום כסימן לחוסר מגע עם העצמיות האותנטית

מה כן אפשר לעשות? אפשר לכתוב. כתיבה בהרצאה נתפסת כפעילות שממש קשורה להרצאה. ואף יותר מכך – הכותב בדבקות בהרצאה נתפס כשקדן וכמעריך את דברי המרצה כפנינים.

אז כתבתי – במחצית הראשונה של השיעור בניתי פעילות קבוצתית שאני אמורה להעביר עוד יומיים ובמחצית השנייה כתבתי את הפוסט הזה.

אז מה בעצם ערכו של השעמום?

השעמום מאפשר לנו לצלול לאט ובהתמדה אל תוך תוכנו. זה קורה כשהגירויים החיצוניים דלים ואינם מספקים את מה שהנפש שלנו זקוקה לו. התנועה היחידה המתאפשרת לנו אז היא פנימה. אנחנו צוללים קומה אחר קומה פנימה, צולחים שכבות מפרידות, מדלגים מעל עכבות מגבהים שונים, נסחפים בזרם המחשבות והרגשות ונוחתים על קרקעית בעומק המסוים, שאליו הצלחנו להגיע. אז התנועה עוברת מהיות אנכית להיות אופקית. אנחנו מתחילים לשוטט בטריטוריה החדשה ולהכיר אותה, את הארץ הלא זרועה הזו. ולכן שעמום זה דבר נהדר, מעין סוכן נסיעות ותיק שמארגן לנו טיולים פנימה.

אז הפעם יש לנו פוסט שהולך על בטוח. אם היה לכם מעניין – נהדר ואם השתעממתם – ראו בזה הדגמה של החומר.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג, כמו רבים מאבות הפסיכולוגיה, ראה בשעמום הן של המטופל והן של המטפל סימן לחוסר מגע עם העצמיות האותנטית של המטופל. היה זה סימן שמשהו לא מדובר ובעיקר לא מספיק מורגש. אם נעקוב אחר דרך החשיבה של יונג, הרי השעמום הוא בעצם הדרך המדברית והלא סלולה אל העצמי האמיתי, כאילו שאין ברירה אלא לעבור במסע בארץ לא זרועה כדי להגיע לאזורים הפוריים יותר, היצירתיים יותר. הנפש שמבקשת להיחלץ מהצחיחות תגיע בסופו של דבר לאזורים החיים והמחיים יותר.

על היש דרך האין ועל פסקול החיים

על היש דרך האין ועל פסקול החיים

זהירות – פוסט דביק!

בתור תלמידה מתחילה בציור הופתעתי שטכניקת ציור בסיסית היא ציור דרך הרווחים. הרווחים שבין העצמים מייצרים צורות שאנחנו באופן רגיל לא מבחינים בהם. כשאדם עומד וידו על מותנו נוצרת צורה של משולש בין היד למותן. אם ארצה לצייר את היד, מקום טוב להתחיל יהיה בציור המשולש הנעלם. אני נזכרת בנסיעה אחת ברכב שלנו. אני ילדה יושבת במושב האחורי והוריי קדימה. הכי אהבתי בעולם לשמוע שירים ברדיו בעוד הנוף חולף לנגד עיני. ישבתי ונשמתי בשקט במושב האחורי של הלארק כדי לא לפספס שום דבר מהעולם שנשקף מחלוני ומפס הקול שהרדיו הצמיד לו. פתאום הסתובבה אלי אמי ואמרה בבהלה "את כל כך שקטה, שחשבתי שאת לא נמצאת." בעצם אמי הבחינה בי בגלל הרווח. עשרות אלפי אנקדוטות עברו עלי בילדותי. מעניין שדווקא את הזיכרון הזה,  יחד עם עוד קומץ זיכרונות, בחרתי לזכור.

נזכרתי בפס הקול של ילדותי, היום, כשנסעתי לאוניברסיטת חיפה דרך בית אורן. נסעתי ביער של ממש, ירוק ומרצד  בדרך מתפתלת. הדיסק השמיע פס קול מדויק לנוף. הדרך והמוזיקה הפכו בעיניי ובאוזניי ליחידה אחת בלתי נפרדת. זה היה מסוג החוויות שאנחנו חווים מידי פעם (מעט מדי) של שמחה להיות חיה, כי ברגע נתון הכול כל כך יפה והרמוני.

זה יכול לקרות גם בטבע עם צלילי הטבע, למשל – בים. לחיפה נסעתי בצהריים אבל בבוקרו של אותו יום ממוזל , בים, שמעתי את המוזיקה של המים. זו כבר פעם שנייה שחברתי ואני רואות בזמן הליכת הבוקר שתי נשים בגילנו עומדות יחפות בקו המים עם ידיים פשוטות קדימה ועיניים עצומות וכנראה עושות מדיטציה. חברתי אמרה לי, שכשנהיה בפנסיה נעשה גם אנחנו מדיטציה בחוף. אבל אז היא נעצרה במקום ושאלה– בעצם למה לא עכשיו? אז ישבנו על החוף, עצמנו עיניים ושמענו ברור ועמוק את פס הקול המקורי והעתיק של הים, של העולם, שלא הפסיק לרגע.

ומה יונג היה אומר על זה?

כך בביוגרפיה של יונג, שהתבססה על ראיונות איתו:
 "לעיתים אני חש שאני מתפזר על פני הנופים ובתוך דברים, ואני עצמי החי בכל עץ, בשכשוך הגלים, בעננים ובחיות הבאים והולכים, ובהתחלפות עונות השנה...אין מים זורמים, ואני שואב את המים מן הבאר. אני חוטב את העצים ומבשל את האוכל. מלאכות פשוטות אלה עושות את האדם פשוט; וכמה קשה להיות פשוט! בבולינגן (הכפר בו גר) אפשר כמעט לשמוע את השקט, ואני חי בהרמוניה צנועה עם הטבע. מחשבות פורצות על פני השטח וחוזרות אל נבכי העבר, וצופות אל עמקי העתיד. כאן פוחתים עינויי הבריאה; יצירתיות ושעשוע קרובים זה לזה."

קופסת התמונות

קופסת התמונות

כשהייתי ילדה הייתי גוזרת תמונות מתוך ירחונים גרמניים שהיו בבית. לאחד מהם קראו 'בונטה' ולשני 'שטרן' והיו עוד. לא קראתי גרמנית אבל הוקסמתי מהתמונות הצבעוניות של אנשים וחיות ולפעמים גם נוף. מוזר, אבל במיוחד אני זוכרת תמונה של ילד כבן עשר, מחייך, עם פלסטר על הברך. אחר כך, כשהייתי נערה התחלתי לגזור קטעי עיתונות מעניינים ואז התחלתי לאסוף שירים. לא שמרתי תחביבים אלו בסוד, אבל השתדלתי להצניע. העיסוקים האלו נראו לסובבים אותי כבזבוז זמן משווע וכתחביבים של ילדים קטנים.

היום אני ביבליותרפיסטית. יש לי קלסרים עמוסים בשירים ויש לי גם קופסה מלאה בתמונות. היום זה כבר בסדר. בין תקופת הילדות והנערות ועד היום השתרעו גם שנים ארוכות של שירות בצבא קבע – עבודה רצינית, שזכתה להנהוני אישור מהסביבה הקרובה. לא ידעתי אז שיום אחד אחזור לתחביבי הילדות ואגלה שאולי דווקא יש בהם ערך אמיתי ונסתר, שמחכה לרגע הנכון כדי לגלות את ערכו הסגולי, את ערכי.

היום אני מתבוננת במטופליי לעתים וחושבת, בעצם משוכנעת, שהתחביבים והנטיות שלהם, שנראים לסובבים אותם מוזרים או לפחות לא יעילים, עוד ייהפכו עם השנים לאותו ייחוד, לאותו ייעוד, שאליו מכוונת נפשם, מבלי שאפילו הם יידעו או יבינו  שלשם היא מכוונת.

ומה יונג היה אומר על זה?

"במעמקי הלא מודע מתאחדת הביוגרפיה של היחיד עם הביוגרפיה של השבט, של האנושות ושל היקום כולו." אותו דחף, שהניע את הילדה לגזור תמונות מהעיתון נבע ממעיין לא מוסבר ולכאורה לא תכליתי, אינדיבידואלי ומשותף גם יחד. לצירופי מקרים, להתגלגלות של סיפורי חיים,  יש תמהיל איכותי ומיוחד של לוגיקה, ביזאריות ועוד משהו שאין לו הגדרה, שיש לו ארומה של רוחניות, אם תרצו, או של לוגיקה מממד אחר" יונג

על הרגלים

על הרגלים

בחודש שעבר הייתי בחופשה בארה"ב. אני כמו כולם מכירה היטב את התרבות האמריקאית כך שיכולתי להניח שארגיש ממש בבית. אבל מסתבר שלא. הרגיש לי זר – מרתק, מעניין, מעורר מחשבה – אבל זר. והתחלתי לחשוב על הרגלים ומקומם בחיינו. יכול להיות שאילו הייתי יוצאת לחופשה במזכרת בתיה גם היה מרגיש לי זר במידה מסוימת. אני רגילה לקום בשעה מסוימת, לאכול אוכל מסוים, להתרגש ולכעוס מדברים מסוימים. בניו יורק הייתי צריכה ללמוד מה להרגיש, להבין את המשמעות, לעמת את המצוי עם ההרגלים שלי. זה היה מאד מעייף. באחד הימים הרגשתי חולשה לא מוסברת. לא הייתי חולה, כן היה לי ג'ט לג ובכל זאת לא היה הסבר ראוי בעיני למצבי, חוץ מאשר התעייפות שריר ההרגלים.

החברה שלי שגרה בניו ג'רזי סיפרה לי על ההרגלים שלה – עבודה, מכון כושר, מדיטציה, הליכה בטבע, קונצרט וכו'. וחשבתי כמה ההרגלים האלו מחזיקים את הקיום שלנו עד שהם כמעט בעצמם הופכים להיות המשמעות לקיומנו. נזכרתי במטופל שלי, אמנון נקרא לו. אמנון היה ילד עם בעיות התנהגות, שלפני כל פגישה, שעירבה בין השאר גם עבודה עם חומרים, היה מנקה את משטחי העבודה באינטנסיביות עד שהיו מבריקים ורק אז ניגש לעבוד לאט ובזהירות. הוא סיפר לי שגם בבית היה מנקה כל דבר לפני שהיה ניגש להכין שיעורים או לצייר וגם אז צייר כמובן רק בעפרונות צבעוניים. בפגישה האחרונה לקראת פרידה הנחתי גיליון נייר גדול על השולחן וביקשתי ממנו להכין עבודה לסיום השנה. לנוכח גודל הגיליון נמלא אמנון חשש. הוא ניגש לקצה הגיליון ושירטט בזהירות צורה. אמרתי לו שכל המקום לרשותו וגם ניתן להשתמש בכל חומרי היצירה. לאט לאט נמלא אמנון חדווה, נטל צבעי גואש ומילא את הדף בצבעים עזים. קצת צבע ניתז על השולחן. אמנון הביט בי מודאג. סימנתי לו שהכל בסדר ושימשיך. אמנון השתמש במכחולים עבים תוך כדי שהוא שר. כשהדף התמלא התיישב אמנון מותש ומאושר והתבונן בעבודה. לפני שנפרדנו אמר לי אמנון "פשוט לא הייתי רגיל לנייר בכזה גודל וגם לא הייתי רגיל שאני יכול לצייר איך וכמה שאני רוצה." הרגלים אפשר לשנות, אמרתי לו, "והיום התחלת."

אז הרגלים אכן אפשר לשנות, אבל אם הם לא מפריעים לנו מספיק, אנחנו בכל זאת נצמדים אליהם. אנחנו אוהבים אותם כי הם יצירי כפינו ואישיותנו. אז בניו יורק גם אני התגעגעתי להרגלים שלי.

ומה יונג היה אומר?

בכל אחד מאתנו מסתתר ארכיטיפ הזקן, הנצמד להרגליו ורואה בהם מקור של ביטחון וארכיטיפ הנער הרוצה לבלוע את החיים, הבועט במסגרות ובהרגלים והמסרב להשלים עם התבגרותו. האתגר שלנו הוא לתת לכל אחד מהם ביטוי אבל לא לתת לאף אחד מהם להשתלט.

לתלתל את הנפש

לתלתל את הנפש

"כבר הייתי פעם  בטיפול אצל פסיכולוגית במשך חמש שנים. סיימתי כבר את כל עניין עשיית החשבון עם ההורים שלי – כבר בכיתי וכעסתי והשלמתי. היחסים בינינו עברו תהפוכות אפילו שהם מתים ואני עוד לא. לא בשביל לחפור בילדות באתי אלייך".
ככה היא פותחת את הפגישה הראשונה. אישה נאה, חצאית בז', חולצה צהובה עם שוליים כתומים, סנדלים חומות, תיק תואם, איפור מוקפד. רק השיער קופצני ולא מסודר, תלתלים מסתירים עין אחת והיא לא מזיזה אותם.

ולמה הגעת אלי? אני שואלת.

"כי לא טוב לי. בעלי בפנסיה כבר ארבע שנים והוא פשוט לא עושה כלום. אני עובדת מהבית מטעם חברת הייטק הולנדית ולא יכולה לראות כל הזמן מול העיניים את האפסיות שלו. ובעיקר מפריע לי ששום דבר לא משמח אותי או מסעיר אותי. אני או עובדת או ישנה. אני לא עושה שום דבר חוץ מזה"

"אפשר להגיד שאת כבויה?" אני שואלת

העין הגלויה נפקחת, היא מתיישרת ואומרת בקול ברור ובקורטוב של הקלה – "כן, זו בדיוק המילה".

אני מבקשת מניקול, או ניקי כמו שביקשה שאקרא לה, לספר לי על ילדותה, לא כדי לחפור בה, אלא כדי לקבל רקע. אני מבטיחה לה שלא אתעכב בשלב הזה על היחסים במשפחתה.
ניקי גדלה באמסטרדם ליהודים יוצאי פולין, ניצולי שואה. אני מבקשת שתשתף אותי בזיכרון מבית הספר. "אין לי שום זיכרונות מהתקופה שהייתי בבית ספר."

"מה אהבת לעשות בתור ילדה?" אני שואלת.

"אני לא זוכרת שאהבתי משהו מסוים."

מבין התשובות המקוטעות עולה תמונה של משפחה עם חינוך נוקשה ועם תחושה קבועה של קרירות בין ההורים לילדים ובין האחים לבין עצמם. ניקי בחרה לא לזכור כמעט כדבר מילדותה.

בקשתה של ניקי מכובדת ובשבועות הטיפול הראשונים אנחנו כמעט לא מדברים על ילדותה. אני בוחנת את יכולתה של ניקי למשחקיות ואם הנתיב ליצירתיות פתוח דיו בפניה. ביני לביני אני מתייחסת לתלתליה הסוררים של ניקי כעצמי אמיתי ואותנטי יותר מלבושה המוקפד. נפשה של ניקי זקוקה אולי גם היא לתלתול. לשאלתי עונה ניקי בשמחה ובהתלהבות שתשמח לעבוד עם טקסטים. אני מקריאה לה את ספר הילדים של מאיר שלו, "הגשם של סבא אהרון." ניקי יושבת בשקט מוחלט, עיניה ממוקדות בי וחיוך עולה על שפתיה. כשאני מסיימת מתמלאות עיניה דמעות.

"זו הפעם הראשונה שמישהו הקריא לי סיפור" היא אומרת.

עכשיו תורי לדמוע.

בחודשים הבאים מגלה ניקי את ילדותה האבודה ומתחברת ליצירתיות שלה שדוכאה. היא מתחילה לכתוב מידי יום יומן, נרשמת לחוג ציור ובמו ידיה בונה ומעצבת גינת פרחים וירק. לבקשתה אנחנו מסיימים כל פגישה בקריאת שיר. בתחילה אני בוחרת ובהמשך ניקי מתחילה להביא שירים. היחסים עם בעלה משתפרים פלאים ואינם מהווים כלל נושא לשיחה ביננו. בפגישה האחרונה מביאה לי ניקי מתנה. היא הכינה קלפים טיפוליים. בכל קלף יש מצד אחד את אחד השירים שקראנו ומהצד השני ציור שציירה. היא קוראת לערכה "לחזור לחיים."

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג מספר בזיכרונותיו על עזיבתו הכפויה מהאקדמיה ועל הכאב שנבע מכך למרות שהדבר אפשר לו להקדיש עצמו לפיתוח תורתו הייחודית. הוא מסכם ואומר: "אם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחוזרת אליו, יימוג הכאב" . ניקי מצאה בסופו של דבר את מה שאישיותה הפנימית חזרה וכיוונה אליו.