שכונת דררות
השכונה שלי שייכת למשפחת תוכים. זו משפחה ברוכת ילדים בשם דררה. הם הרשו לי בטובם לגור בבית שלהם. הם חובבי חורים קטנים שנמצאים בצדו החיצוני של הבניין, לכן הם התירו לי להשתמש במרחב הגדול של הדירה, כי הוא פחות שימושי להם. הם בכל זאת התנו את המגורים בכמה מגבלות. המגבלה שהם הכי מקפידים עליה היא האיסור לנקות את החלון שפונה לעץ שלהם. כל סטייה מהנוהל מתבטאת במחאה קולנית מצדם ובנפנופי כנפיים ירוקות. מה זאת אומרת העץ שלהם? ובכן – זהו עץ עם ענפים ירוקים ופרחים צהובים – ורודים, שפורחים בסתיו.
הלהקה שלהם מונה שנים עשר תוכים (סתם הערכה...אני מקווה שאתם לא חושדים בי שאני מבזבזת את זמני היקר בספירת תוכים). הם מגיעים לעץ בבוקר ועוזבים בערב למקום לינה אחר. העץ הזה, מול חלון המטבח שלי, הוא העץ הנחשק ביותר על ידי כלל הציפורים בשכונה, בעיקר על ידי היונים והצופיות. הצופיות, עם צבעי הכחול המסמאים, הן קטנות ומהירות ונראה שהדררות כלל לא מבחינות בקיומן. היונים – זה סיפור אחר. הדררות מסכימות שהן ישתמשו בעץ למדרך לרגליהן, אבל וזה אבל חשוב מאד, רק בענפים הנמוכים. יונה שמעזה לעמוד בענף גבוה יותר מזה של תוכי, לא תעמוד שם זמן רב, כי הכוח הירוק יטפל בה.
כשאני מדיחה כלים אני בדרך כלל בוהה בדררות ובדרמות שמתחוללות על העץ הירוק. התוכים הם אכן רעשניים ביותר, אבל שמתי לב שיש להם תרבות דיבור מפותחת. כשהם משוחחים, כל תוכי מחכה שהשני יסיים את דברו ורק אז הוא עונה לו.
טוב, ברור לי שאני מאנישה את התוכים ואולי אני בכלל לא מבינה את מה שהולך במשפחת הכנף. השבוע הבנתי שזה כנראה המצב. ולראיה – הקרב בין העורב לסיקסקים. אחרי שאני מסיימת להדיח כלים, אני הולכת למרפסת עם כוס הקפה ושם מתחולל לו אחר הצהריים קרב יומי בין עורב אחד לבין זוג סיקסקים. אז למי שלא מכיר – סיקסק זו ציפור יפיפייה, שצוירה בידי אמן יפני, שקיבל משימה מאלוהים לצבוע את הציפור רק עם מכחול דק. היא חומה, לבנה ושחורה, משורטטת בקווים עדינים ובסימטריה מושלמת. יש לה שתי רגליים דקות והילוך אלגנטי. רק מה – הבורא לא התעכב על איכות הקול שלה. יש לה קול ייחודי של מסור חשמלי בגובה סופרן. אז...נחזור לקרב היומי. שמתי לב שאני מוטית לכיוון הסיקסקים בגלל הסיבה השטחית הזאת – שהם נורא יפים. אבל מכיוון שהמחזה חוזר כל יום, מתבהרים לאיטם פרטים נוספים. מסתבר שבעצם הסיקסקים מתנכלים לעורב ושבעצם העורב הוא ציפור תמימה שמנסה לעסוק בענייניה והבריונים השכונתיים היפיפיים סתם מתנפלים עליו.
אני מלקה את עצמי על הדעות הקדומות שיש לי נגד עורבים ובמצוקתי משתפת את חברתי הטובה במחשבותיי. חברתי האסרטיבית, הנשואה לחקלאי ומקורבת ממקור ראשון לטבע, אומרת לי חד וחלק שלא הבנתי שום דבר. הסיקסקים מטילים ביצים על הקרקע. האויב הגדול שלהם הוא העורב החושק בביצים. מה שהסיקסקים עושים זו פעולת הסחה מלווה בצרחות כדי להגן על הביצים.
אז מה הפואנטה של הפוסט? (באמת הגיע הזמן שמישהו ישאל את זה!) הטבע מזמן לנו הצצה לעולם מופלא. אנחנו אבולוציונית כבר הספקנו להתרחק מהעולם הטבעי ולאט לאט אנחנו מפסיקים להבין אותו. אבל אני מרגישה שכל עוד אנחנו מסוגלים להתחבר רגשית לטבע, משהו חיוני ונכון מצליח להישמר לנו בנפש, משהו שמחבר אותנו לתשתית, לגרעין שמאחד את כל היצורים החיים.
ומה יונג היה אומר על זה?
יונג, בפרולוג לאוטוביוגרפיה שלו, מסביר למה למרות שמדובר באוטוביוגרפיה הוא לא יספר על תולדות חייו אלא יספר על תולדות חיי הנפש שלו. כדי לעשות זאת הוא נזקק לדימוי מעולם הטבע, שהוא היה כל כך קרוב אליו:
"החיים תמיד נדמו בעיני כצמח החי על קנה שורש. חייו האמתיים בלתי נראים, חבויים בקנה השורש. החלק המופיע מעל הקרקע מתקיים רק עד תום הקיץ, ואז קמל, בן חלוף וקצר ימים. כשחושבים אנו על גדילה, שלא תושלם ועל בליה בלתי נמנעת של אדם ושל תרבות, איננו יכולים להימלט מתחושת אפסותנו. עם זאת, מעולם לא איבדתי את תחושת קיומו של משהו שחי וקיים מתחת לזרם התמורה הנצחית. הנראה לעיננו מלבלב וכלה, רק קנה השורש נותר"
בסופו של דבר, רק אותם מאורעות בחיי שבהם חדר הנצחי לתוך מה שהוא בן חלוף, ראויים שאספרם. מטעם זה אני כותב בעיקר על חוויותיי הפנימיות, בהן אכלול חלומות וחזיונות."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה