הכובע של ברנרד

הכובע של ברנרד

אני שומעת בחדשות שגבר בן שלושים ואישה בת שמונים נהרגו בתאונות דרכים וחושבת למה לא אומרים שנהרגו שני אנשים בתאונת דרכים. מה זה חשוב הגיל? האם מצופה מן השומע "לשקלל" את הנזק במונחי גיל – שלושים – חבל, שמונים – לא נורא? אני נזכרת בברנרד (שם בדוי), מטופל שלי לשעבר, בן 92. ברנרד היה במשך חמישים שנה מנהל חשבונות. כשטיפלתי בו הוא גר בבית אבות בסיסי בחולון. כל מה שברנרד ייחל לו זה לגור בבית ביתו, אבל הבת אמרה לו שאין להם מקום בשבילו, פשוט אין מספיק חדרים בבית. רוב הזמן היה ברנרד צלול וחד. הוא היה ניצול שואה וסוציאליסט אידאולוגי. נפגשתי אתו במשך שנה וחצי. הוא לקח לו כמשימה מראשית הטיפול להשכיל אותי בשני תחומים: נתיב הבריחה שלו מהנאצים והאידאולוגיה הסוציאל – דמוקרטית.

נושא שברנרד פחות אהב לדבר עליו היה הרגשות שלו. כשהיה מספר לי שוב ושוב שביתו לא יכולה להחזיק אותו בבית כי הבית קטן, היה תמיד מוסיף "ואני באמת מבין אותה" ומסרב לומר מה הוא מרגיש בקשר להחלטתה. את רוב הימים בילה ברנרד בישיבה סביב שולחן בחדר האוכל. הוא ישב תמיד לבוש בחליפה ובכובע במקומו הקבוע בשולחן מלבני של ארבעה. אתו ישבו אדם אחד על כיסא גלגלים שראשו שמוט תמיד, אדם נוסף, שחייך תמיד ולא דיבר ועוד אדם אנרגטי, שדיבר הרבה, אבל ברוסית. ברנרד היה חובב אדם ואהב לדבר, אבל עם שכניו לא הצליח לתקשר. בייאושו היה מרים טלפון לביתו או לחברו בבית האבות בבת ים. ברנרד היה לרוב מסיים את השיחות במפח נפש אחרי שהתעייף מאי ההבנות שנבעו מבעיית השמיעה שלו.

בפגישות שלנו ישבנו תמיד מתחת לתמונת נוף מהאלפים בחדרו הספרטני, שרצפתו הייתה תמיד רטובה, ליד המיטה עם השמיכה הכחלחלה.  ברנרד ניהל במשך שנים מחלקה גדולה של מנהלי חשבונות בחברה כלכלית. באחת הפגישות האחרונות ביקשתי ממנו שיספר קצת יותר על עבודתו. ברנרד שקע בזיכרונות וסיפר כיצד הוביל בארגון שינוי ארגוני, שתרם לשיפור הרווחיות ואף קיבל בעקבות כך אות הוקרה בטקס מרגש. ברנרד סיים לספר, התיישר בכיסא, הזיז הצידה בבעיטה את ההליכון וחיבק את כובעו. בעוד אנחנו יושבים בשקט ונהנים מאור הזיכרונות, שהאיר את החדר, נפתחה הדלת בבת אחד ועובדת פרצה לחדר במהירות בעודה מדברת בטלפון, הניחה ערימה של חיתולים חד פעמיים בארון ויצאה ללא מילה. ברנרד שקע בכיסא, שם את הכובע על ראשו והיטה אותו מעל עיניו. השעה הסתיימה.

הוספתי לראות את ברנרד עוד כחודשיים, עד שהבלבול גבר עליו והוא לא הכיר אותי יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב שברנרד פשוט בחר לא להבין יותר. דמותו, לבוש בחליפה, שפוף בכיסא עם הכובע שמוט על עיניו עוד נשארה איתי זמן רב ועד היום היא מופיעה מול עיני מידי פעם ללא אזהרה וללא קונטקסט.

ומה יונג היה אומר על זה?

כשיונג גילה את שופנהאואר הוא הרגיש הקלה. הנה הוא מצא הוגה שאומר ברור, שצער וקושי הם חלק אינטגרלי מהחיים.
"שופנהאואר היה הראשון אשר דיבר על סבלו של העולם המקיף אותנו בגלוי ובהסתר, על הבלבול, הזעם, הרוע – כל אותם דברים שהאחרים מיאנו לראות והשתדלו להסתירם מאחורי שלמות והרמוניה חובקת כול. כאן סוף סוף נמצא אדם שהיה לו האומץ להכיר בכך שהעולם ביסודו אינו שלמות. הוא לא דיבר על התגלמות הטוב ועל נוכחות החכמה של הבורא, על ההרמוניה של הקוסמוס, אלא הניח בפשטות שקיימת זרימה עמוקה בבסיסם של הצער האנושי ושל אכזריות הטבע: העיוורון של הרצון הקוסמי."
ברנרד, כמו רבים מבני גילו, גילה גם הוא בצער את האמת הזו.