יום שבת, 24 בספטמבר 2016

החתונה הפנימית

החתונה הפנימית

"אנחנו כבר ביחד שלושים וחמש שנה", היא מספרת לי, מוחה את הדמעות. "זוג למופת. נכון, יש דברים שתמיד היינו שונים בהם. הוא קצת מעגל פינות ואני כמו פלס. הוא מסורתי ואני בעיקר חילונית עם חיבת–מה, אנתרופולוגית במהותה, למסורת. אני חייבת להודות שכשהתחתנו, אני הייתי יותר מאוהבת בו מאשר הוא בי. אבל הרגשתי שהאהבה שלו באה אחר כך. יש לנו ארבעה ילדים ובאמת תמיד היינו חברים מאד טובים. אבל יום אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגליי. חברה שלי סיפרה לי, מה שכבר ידעה הרבה זמן, שיש לו מישהי או יותר נכון שהייתה לו מישהי. זה נגמר כבר מזמן, אבל זה לא היה קצר – שנה וחצי. זו הייתה האקסית המיתולוגית שלו, שנקרתה לפתע בדרכו."

אני שומעת את הסיפור זו הפעם הרביעית. אנחנו תקועות בלופ. סמדר בונה את אותו הנרטיב שוב ושוב ולנגד עיננו הוא פעם אחר פעם מתערער ומתפורר, כמו ארמון חול שהגלים נוגסים בו. בפגישה הבאה הוא נבנה שוב ושוב, נהרס וחוזר חלילה. ההיגיון, ניסיון החיים, אוטומט הרגשות האישי שלה – שום דבר לא מצליח לעזור לסמדר להשליט סדר במדרון החדש של חייה.
סיפור דינמיקת החיים המשותפת מבצבץ בכל זאת מבין השורות. כשהכירה את עמוס הוא היה למשך זמן קצר הממונה עליה בעבודה. עמוס שימש גם במשך כל חייהם המשותפים כמנהיג המשפחה. סמדר נמנעה כל השנים מעימותים. גם עכשיו, אחרי גילוי הרומן, היא לא מתעמתת. יש ביניהם שקט מתוח ונתק.
אנחנו יוצאות למסע לגילוי המקורות של דפוס התקשורת בינה לבין עמוס. אנחנו חוזרות לילדותה ולאלם שתקף אותה תמיד בנוכחות אביה, ה"בוס" הראשון שלה. אביה היה "דיקטטור". הוא ציפה שרצונו ייעשה ללא ויכוחים. אחותה התעמתה אתו ללא הרף וסמדר, השתקנית, סבלה סבל של ממש כשצפתה בהם רבים. היא הסתגרה, פיתחה עולם פנימי עשיר, שלאביה לא הייתה כניסה אליו ואיכשהו שרדה.
סמדר מבינה שתוכל להתקדם עם בירור יחסיה עם עמוס רק אם תתמודד עם דמותו של אביה. היא מבינה שהיא צריכה למצוא או להחזיר לעצמה את קולה שאבד מול "הבוסים" בחייה. סמדר מתחילה להישיר מבט אל ילדותה ומאוחר יותר גם אל חייה המשותפים עם עמוס. אחרי החבטה המכאיבה בקרקעית מתחילה סמדר בטיפוס אטי במעלה המדרון. מפגישה לפגישה היא מתחזקת. שרירי רגליה נושאים אותה ביתר קלות בעלייה. היא מתעייפת, אבל פחות. אני מטפסת לצידה... והדרך עוד נמתחת לפנינו ארוכה ומלאת מהמורות.

ומה יונג היה אומר?  

Seldom or never does a marriage develop into an individual relationship smoothly and without crises. There is no birth of consciousness without pain

יונג נהג להשתמש בטרמינולוגיה של חתונה פנימית בין החלקים הגבריים והנשיים של הנפש. ניכוס החלקים הנשיים והגבריים, שניהם גם יחד, הן לאישה והן לגבר יאפשרו יחסים עם בן המין השני, משוחררים ככל האפשר מהפקדת חלקים פנימיים אצל בן הזוג.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

יונה ונערה

יונה ונערה

יש לי יחסים עם יונה. אין לה שם ואני אפילו לא יודעת אם בלהקה גדולה של יונים אדע לזהות דווקא אותה. הכול התחיל לפני כארבעה חודשים. אבל קודם הקדמה קטנה - אני מאד אוהבת ציפורים. יש לי העדפה לסוגים מסוימים. הכי אני אוהבת שלדגים. יונים אף פעם לא אהבתי. היו לי הרבה סטריאוטיפים לגביהן. חשבתי שהן לא חכמות, שהן מציקניות, שהן לא לומדות מהניסיון ושהן מלכלכות. פעם, בבית הקודם שלי, נעמדה יונה מעבר לחלון הסגור. התבוננתי בה בתשומת לב ואז ראיתי, לזוועתי, תולעת יוצאת מבין מחסה כנפיה ושבה חזרה למסתור הכנפיים בצידה השני של היונה. מאז, כל פעם שאני רואה יונים אני נזכרת בתולעת.  
אז לפני ארבעה חודשים התחיל מאבק ביני לבין היונה, שנכנה אותה בשם מקורי – יונה. יונה הייתה נחושה להקים קן באחד העציצים שלי. מכיוון שיונה היא יצור לא ממש מתוחכם היא לא הצליחה להסתיר את כוונותיה. בכל פעם שראיתי אותה חגה ובודקת ספוטים יצאתי החוצה בריצה בקולות קרב אינדיאנים והברחתי אותה. יונה לא התרשמה. היא ידעה שאני לא כל הזמן בבית ושבכלל בני אדם הם יצורים די נרפים יחסית ליונים. אחרי מאבק של שבוע מצאה יונה פינה בעציץ עם גישה מעט נסתרת. כשגיליתי אותה כבר דגרה מעדנות על שתי ביצים. הדילמה המוסרית שלי הייתה קצרה. נכון, יונים מביאות כינים ותולעים, אבל מה זה מול פלא הבריאה. אז נסבול קצת.
כמו רוב מערכות היחסים גם התפתחות היחסים ביננו הייתה איטית עם נסיגות ועם עליות. לפעמים שכחתי שהיא שם וחלפתי על פני העציץ ואז יונה פרחה ממנו בבהילות כל עוד נשמתה בה, מרפרפת בכבדות בכנפיה סנטימטר מפני. מבהיל למדי מצד אחד אבל מצד שני מאפשר סוף סוף הצצה מקרוב על הקורה בקן. וכן, יום אחד זה קרה. ראיתי שם גוזל צהוב שחור עם מקור גדול שחור נשען בכבדות על ביצה שלא התבקעה. מאז ערכתי אצלו ביקור יומי. ראיתי אותו מתחזק. ראיתי שאחיו מסרב לבקוע מן הביצה וכך הופך את יוני לבן יחיד. התעוררו בי רגשות אימהיים או אולי טרום סבתאיים.
ואז נסעתי לחו"ל. כשחזרתי הקן היה ריק. לא יונה, לא יוני. רק ביצה אחת שלא התבקעה. אני לא יודעת מה קרה. בתחושה שלי יוני לא היה בשל עדיין לחיים עצמאיים. יכול להיות שקרה משהו נורא. אני לא יודעת ולעולם לא אדע. יונה ממשיכה להגיע. היא לא נכנסת לעציץ. היא עומדת על המעקה, יורדת לרצפה, משוטטת במרפסת קרוב אלי ואני מרגישה שהיא מרגישה שזה קצת גם הבית שלה. את הביצה שלא התבקעה השארתי בעציץ. אני מרגישה שזו צריכה להישאר הטריטוריה של יונה ואני לא נוגעת בה.  מה שבטוח - נרפאתי מהסטריאוטיפים שלי ותודות ליונה וליוני אני אפילו עכשיו קצת מחבבת יונים.
ומה יונג היה אומר על זה?

טוב, הגזמתי! לא על כל דבר יונג היה מגיב.

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

שיעור ציור | מה יונג היה אומר על זה | דפנה שלם

שיעור ציור

גידי מספר שבגיל 75 הוא התחיל לצייר. כמה דקות קודם אני פורשת בפני הקבוצה את משנתו של יונג לגבי המסעות בחיים: מסע הגיבור של מחצית החיים הראשונה והמסע אל העצמי במחצית השנייה של החיים. יונג האמין בהתפתחות אישית משמעותית דווקא בגיל המבוגר. גידי שומע ומתרגש. גידי מתקשה בהליכה. הוא כבד משקל עם עיניים כחולות עמוקות וחיוך דק. בתחילת השעה הוא יושב שקוע בכורסה. לאט לאט הוא מזדקף וככל שהדיון מתמשך הוא רוכן יותר ויותר קדימה כדי לא להפסיד אף מילה. הוא מספר שמעולם לא צייר. בבית האבות הרגיש דחף לצייר. אין לו מורה, אבל יש לו סקרנות והוא מלמד את עצמו להתבונן ולהעביר לדף את מה שהוא רואה. הבן שלו "יורד" עליו. "מה יש לך מציור?" הוא אומר בכל פעם שגידי מראה לו תמונה שסיים לצייר. אני אומרת לו שהבן שלו עוד במסע הראשון וטבעי שהוא עדיין לא יכול להבין מה מרגישים ועוברים במסע השני. גידי מספר שכשהוא מצייר הוא "כמו בפנטזיה..אני ממש לא פה".

אני מתרגשת לשמוע את דבריו של גידי. בצירוף מקרים מפתיע אלך אחרי הצהריים בפעם הראשונה בחיי לשיעור ציור. בשיעור ציור כמה שעות אחר כך אני נזכרת בגידי. אנחנו מקבלות בהתחלה משימות קלילות  - מציירות ריבוע ובתוכו קוים וסימנים לפי ההנחיות. אני מרגישה קצת מרחפת. אין ספק שמופעל כאן מנגנון פנימי אחר מזה שאני מורגלת להפעיל. העיסוק במילים מפנה את המקום לעיסוק בקואורדינציית עין יד ובהתמסרות לתנועות מונוטוניות.
המורה מדליקה מנורה ומכוונת אותה מעל לקוביית קלקר. היא מסבירה לנו על צל. זו פעם ראשונה שאני מבחינה שצל לא רק שכוב ליד האובייקט אלא נוטה לטפס קצת עליו. המורה מסבירה כי הצל השחור משתקף על החלק התחתון של האובייקט הלבן. מפליא לחשוב שיכולתי לחיות כל השנים בלי לשים לב לזה. אני נזכרת שבעצם את הקונספציה של צל התקשיתי לתפוס עוד כשהייתי ילדה. אני זוכרת שחיכיתי בתחנת אוטובוס ביום קיץ וכל שאר הנוסעים שחיכו בתחנה חיכו לאוטובוס ממרחק של כשני מטר. לא הבנתי למה. ילדה ייקית תמימה שכמוני האמינה שכשמחכים לאוטובוס, צריך לחכות בתחנת האוטובוס. לעומת זאת יתר הנוסעים האמינו שב-32 מעלות כדאי לחכות בצל. הייתי צריכה כמה וכמה אפיזודות שכאלו כדי להתוודע לצל ולמחסה המבורך שהוא מציע.

ומה יונג היה אומר על זה?

"הראייה שלך תהיה בהירה כאשר תצליח להתבונן אל תוך ליבך. מי שמסתכל החוצה רואה חלומות ומי שמסתכל אל תוך עצמו – מתעורר." מגידי ומשיעור הציור למדתי שאפשר להסתכל פנימה גם כשמתבוננים בתשומת לב החוצה ואז חוזרים פנימה. יונג