שיעור ציור
גידי מספר שבגיל 75 הוא התחיל לצייר. כמה דקות קודם אני פורשת בפני הקבוצה את משנתו של יונג לגבי המסעות בחיים: מסע הגיבור של מחצית החיים הראשונה והמסע אל העצמי במחצית השנייה של החיים. יונג האמין בהתפתחות אישית משמעותית דווקא בגיל המבוגר. גידי שומע ומתרגש. גידי מתקשה בהליכה. הוא כבד משקל עם עיניים כחולות עמוקות וחיוך דק. בתחילת השעה הוא יושב שקוע בכורסה. לאט לאט הוא מזדקף וככל שהדיון מתמשך הוא רוכן יותר ויותר קדימה כדי לא להפסיד אף מילה. הוא מספר שמעולם לא צייר. בבית האבות הרגיש דחף לצייר. אין לו מורה, אבל יש לו סקרנות והוא מלמד את עצמו להתבונן ולהעביר לדף את מה שהוא רואה. הבן שלו "יורד" עליו. "מה יש לך מציור?" הוא אומר בכל פעם שגידי מראה לו תמונה שסיים לצייר. אני אומרת לו שהבן שלו עוד במסע הראשון וטבעי שהוא עדיין לא יכול להבין מה מרגישים ועוברים במסע השני. גידי מספר שכשהוא מצייר הוא "כמו בפנטזיה..אני ממש לא פה".
אני מתרגשת לשמוע את דבריו של גידי. בצירוף מקרים מפתיע אלך אחרי הצהריים בפעם הראשונה בחיי לשיעור ציור. בשיעור ציור כמה שעות אחר כך אני נזכרת בגידי. אנחנו מקבלות בהתחלה משימות קלילות - מציירות ריבוע ובתוכו קוים וסימנים לפי ההנחיות. אני מרגישה קצת מרחפת. אין ספק שמופעל כאן מנגנון פנימי אחר מזה שאני מורגלת להפעיל. העיסוק במילים מפנה את המקום לעיסוק בקואורדינציית עין יד ובהתמסרות לתנועות מונוטוניות.
המורה מדליקה מנורה ומכוונת אותה מעל לקוביית קלקר. היא מסבירה לנו על צל. זו פעם ראשונה שאני מבחינה שצל לא רק שכוב ליד האובייקט אלא נוטה לטפס קצת עליו. המורה מסבירה כי הצל השחור משתקף על החלק התחתון של האובייקט הלבן. מפליא לחשוב שיכולתי לחיות כל השנים בלי לשים לב לזה. אני נזכרת שבעצם את הקונספציה של צל התקשיתי לתפוס עוד כשהייתי ילדה. אני זוכרת שחיכיתי בתחנת אוטובוס ביום קיץ וכל שאר הנוסעים שחיכו בתחנה חיכו לאוטובוס ממרחק של כשני מטר. לא הבנתי למה. ילדה ייקית תמימה שכמוני האמינה שכשמחכים לאוטובוס, צריך לחכות בתחנת האוטובוס. לעומת זאת יתר הנוסעים האמינו שב-32 מעלות כדאי לחכות בצל. הייתי צריכה כמה וכמה אפיזודות שכאלו כדי להתוודע לצל ולמחסה המבורך שהוא מציע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה