מכניקת התפוז | על שירות קרבי של נשים בצה"ל

מכניקת התפוז

הוויכוח העכשווי על שירות קרבי של נשים בצה"ל העלה בי זיכרונות מהמפגש הראשון שלי עם הצבא. כיוון שפחדתי להתגייס, בחרתי ללכת לעתודה האקדמאית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי אחר כך משרתת בצבא עשרים שנה. לכל אחד ששירת בצבא, זכורה היטב תקופת ההסתגלות. לפעמים זכורות רק אנקדוטות, אבל בכל מקרה הזיכרון חי וברור. אין ספק שהמעבר מהאזרחות לצבא הוא דרמטי לכל נער ונערה. אני התגייסתי לצבא אבל גם לחיל חינוך, שהוא וריאציה ישראלית מעניינת לשירות צבאי. אני מניחה שהפגישה הראשונה עם חיל הכלאיים הזה שחי בין צבא לאזרחות נותן בי סימנים עד היום הזה. בתום קורס קצינות בסיסי, ואני רק חודשיים בצבא, הגעתי לקורס קציני החינוך. אמנם בצריפין לנתי בחדרים מאבן שנקראו "הילטונים", בכל זאת שום דבר לא הכין אותי לבסיס החדש. הגעתי למתקן נופש. חדרי היה ממוקם בדיוק מעל הבריכה וגם את המדשאה הגדולה ניתן היה לראות ממנו. את החדרים ניקו "דודות" בלבוש לבן ובסינר כחול ואת האוכל בחדר האוכל הגישו 'דודות'.

לוחמת צה"ל

ניסיתי לשווא ליישב את הקורה סביבי עם הידע המוקדם שהיה לי על קורסים בצבא או על צבא בכלל. משלא הצלחתי, החלטתי ליהנות ולקבל את הדברים כהווייתם. הנחתי שעם תחילת הלימודים בקורס אבין יותר. מפקד הקורס היה קצין מזוקן עם צליעה קשה. גם זה לא ממש הסתדר לי עם הדמות המקובלת של אנשי הצבא, אבל זה היה כבר בשלב שלא חיפשתי כל הסברים. החניכים בקורס גם הם לא היו קלים לעיכול. כמחציתן היו מש"קיות חינוך צעירות שיצאו לקצונה. הן גם היו הקבוצה היחידה בקורס שלה היו מאפיינים ברורים. יתר חניכי הקורס היו ערב רב של אקזמפלרים. היה קצין ג'ינג'י מזוקן, שכבר שירת בחיל חינוך ללא דרגות קצונה ועבר כעת השלמה של חינוך. היה קצין דרוזי שעבר הסבה לחינוך. היו כמה עתודאים כמוני, שכל אחד מהם למד מקצוע אחר, והיו שני לוחמים שנפצעו ועברו הסבה לחינוך.  

הפעילות הראשונה  של הקורס התקיימה בחדר ארוך וצר. התבקשנו לשבת במעגל ושלומי, איש מילואים, שהציג עצמו כפסיכולוג, חילק לנו תפוזים. חשבתי לעצמי שנחמד שמתחילים עם כיבוד. במזל, ברגע האחרון, ממש לפני שהתחלתי לקלף את התפוז, שמעתי את  שלומי מסביר, שהתפוז הוא חלק מהתרגיל הראשון שלנו.

- "התבוננו בתפוז ונסו לתאר מה אתם רואים," הסביר.

חשבתי שלא שמעתי טוב וביקשתי ממנו לחזור על ההוראות. ההסבר הנוסף לא שיפר את המצב, אבל אני השתכנעתי ששלומי רציני ושאני מאושפזת במחלקה סגורה סודית של צה"ל. בחוסר אונים ובהשלמה עם הגורל, התחלתי לכתוב מה אני רואה. הבחנתי בתפוז כתום בקליפה מחוספסת. פה ושם קטעים שחורים. בקצה האחד יש שארית של ענף ובקצה השני סתם גומה. מחיתי את הזיעה ממצחי והנחתי את העט. לתדהמתי ראיתי את רוב החניכים כותבים במרץ, בייחוד את המש"קיות הצעירות.

- "מה, לעזאזל, הן כותבות שם?" הרגשתי כמו האדם הלבן הראשון שהגיע לשבט של אינדיאנים, "יכול להיות שהן קיבלו תפוזים הרבה יותר מעניינים משלי?"

לא הבנתי את הקודים ואת משמעות החרוזים הצבעוניים. הצצתי לעבר שלומי. הוא נראה בחור אינטליגנטי. אולי עוד מעט אבין מה העניין.  

התחלנו לקרוא את התשובות. התשובה הראשונה הממה אותי סופית. המש"קית עם הצמה ראתה בתפוז משל לנצחיות של הטבע ולהרמוניה השוררת בו בין ניגודים. חברתהּ ראתה בתפוז אדם שכל הטוב שבו חבוי בפנים ובחוץ יש רק קליפה קשה ובלתי חדירה. חששותיי התאמתו. צה"ל רואה בנו יצורים א-סוציאליים, לכן אשפז אותנו במתקן הזה. עובדה היכולה גם להסביר את עודף האזרחים המסתובב סביבנו ומשרת אותנו. כנראה, מדובר בצוות של אחיות וסניטרים. הבריכה היא לצורך טיפולים...

- "אנחנו נעסוק במהלך הקורס ביצירתיות," שמעתי את שלומי מסביר את פשר הפעילות הביזארית שלנו, "יצירתיות היא אלמנט משמעותי ביותר בעבודת קצין החינוך. בכל פגישה תהיה פעילות בסגנון דומה. לפעמים נצא לטבע ולפעמים תקבלו מטלות להכין בעצמכם מפגשים."

יצאנו להפסקה. סוף סוף התחילה להתגבש קבוצה נוספת בקורס חוץ מהמש"קיות. לאט לאט התקבצנו, הלוחמים לשעבר, העתודאיות, הג'ינג'י והדרוזי. בשקט, כדי שלא תשמע הקבוצה השנייה, נשבענו אמונים לקבוצת השפויים. סיכמנו על שיתוף פעולה לכאורה עם שלומי ופעילותו ההזויה, אבל הבטחנו זה לזו בלחיצה מרובת ידיים שנשמור על שפיותנו, רציונליותנו וציניותנו עד תום הקורס.

כשהסתיים היום הראשון בקורס, חזרנו לחדר.

- "את באה?" שאלה חברתי לחדר.

- "לאן?" שאלתי.

- "להתחיל להכין את המטלות שלנו," השיבה, "השגנו בריסטולים ויש לנו טושים מכל הצבעים והשקפים."  

- "לא היום," אמרתי, "תודה."

מכל החדרים זרמו החניכות לאולם להתחיל במלאכת הגזירה וההדבקה. כשסגרתי את הדלת, הספקתי לראות בזווית העין את הלוחם לשעבר, את הג'ינגי' ואת חלק מהעתודאיות כשהם נפרדים לשלום מחבריהם התזזיתיים עם הטושים. קרצנו זה לזו בחיבה והלכנו לישון.   

שכונת דררות

שכונת דררות

השכונה שלי שייכת למשפחת תוכים. זו משפחה ברוכת ילדים בשם דררה. הם הרשו לי בטובם לגור בבית שלהם. הם חובבי חורים קטנים שנמצאים בצדו החיצוני של הבניין, לכן הם התירו לי להשתמש במרחב הגדול של הדירה, כי הוא פחות שימושי להם. הם בכל זאת התנו את המגורים בכמה מגבלות. המגבלה שהם הכי מקפידים עליה היא האיסור לנקות את החלון שפונה לעץ שלהם. כל סטייה מהנוהל מתבטאת במחאה קולנית מצדם ובנפנופי כנפיים ירוקות. מה זאת אומרת העץ שלהם? ובכן – זהו עץ עם ענפים ירוקים ופרחים צהובים – ורודים, שפורחים בסתיו.

הלהקה שלהם מונה שנים עשר תוכים (סתם הערכה...אני  מקווה שאתם לא חושדים בי שאני מבזבזת את זמני היקר בספירת תוכים). הם מגיעים לעץ בבוקר ועוזבים בערב למקום לינה אחר. העץ הזה, מול חלון המטבח שלי, הוא העץ הנחשק ביותר על ידי כלל הציפורים בשכונה, בעיקר על ידי היונים והצופיות. הצופיות, עם צבעי הכחול המסמאים, הן קטנות ומהירות ונראה שהדררות כלל לא מבחינות בקיומן. היונים – זה סיפור אחר. הדררות מסכימות שהן ישתמשו בעץ למדרך לרגליהן, אבל וזה אבל חשוב מאד, רק בענפים הנמוכים. יונה שמעזה לעמוד בענף גבוה יותר מזה של תוכי, לא תעמוד שם זמן רב, כי הכוח הירוק יטפל בה.

כשאני מדיחה כלים אני בדרך כלל בוהה בדררות ובדרמות שמתחוללות על העץ הירוק. התוכים הם אכן רעשניים ביותר, אבל שמתי לב שיש להם תרבות דיבור מפותחת. כשהם משוחחים, כל תוכי מחכה שהשני יסיים את דברו ורק אז הוא עונה לו.

טוב, ברור לי שאני מאנישה את התוכים ואולי אני בכלל לא מבינה את מה שהולך במשפחת הכנף. השבוע הבנתי שזה כנראה המצב. ולראיה – הקרב בין העורב לסיקסקים. אחרי שאני מסיימת להדיח כלים, אני הולכת למרפסת עם כוס הקפה ושם מתחולל לו אחר הצהריים קרב יומי בין עורב אחד לבין זוג סיקסקים. אז למי שלא מכיר – סיקסק זו ציפור יפיפייה, שצוירה בידי אמן יפני, שקיבל משימה מאלוהים לצבוע את הציפור רק עם מכחול דק. היא חומה, לבנה ושחורה, משורטטת בקווים עדינים ובסימטריה מושלמת. יש לה שתי רגליים דקות והילוך אלגנטי. רק מה – הבורא לא התעכב על איכות הקול שלה. יש לה קול ייחודי של מסור חשמלי בגובה סופרן. אז...נחזור לקרב היומי. שמתי לב שאני מוטית לכיוון הסיקסקים בגלל הסיבה השטחית הזאת – שהם נורא יפים. אבל מכיוון שהמחזה חוזר כל יום, מתבהרים לאיטם פרטים נוספים. מסתבר שבעצם הסיקסקים מתנכלים לעורב ושבעצם העורב הוא ציפור תמימה שמנסה לעסוק בענייניה והבריונים השכונתיים היפיפיים סתם מתנפלים עליו.

אני מלקה את עצמי על הדעות הקדומות שיש לי נגד עורבים ובמצוקתי משתפת את חברתי הטובה במחשבותיי. חברתי האסרטיבית, הנשואה לחקלאי ומקורבת ממקור ראשון לטבע, אומרת לי חד וחלק שלא הבנתי שום דבר. הסיקסקים מטילים ביצים על הקרקע. האויב הגדול שלהם הוא העורב החושק בביצים.  מה שהסיקסקים עושים זו פעולת הסחה מלווה בצרחות כדי להגן על הביצים.

אז מה הפואנטה של הפוסט? (באמת הגיע הזמן שמישהו ישאל את זה!)  הטבע מזמן לנו הצצה לעולם מופלא. אנחנו אבולוציונית כבר הספקנו להתרחק מהעולם הטבעי ולאט לאט אנחנו מפסיקים להבין אותו. אבל אני מרגישה שכל עוד אנחנו מסוגלים להתחבר רגשית לטבע, משהו חיוני ונכון מצליח להישמר לנו בנפש, משהו שמחבר אותנו לתשתית, לגרעין שמאחד את כל היצורים החיים.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג, בפרולוג לאוטוביוגרפיה שלו, מסביר למה למרות שמדובר באוטוביוגרפיה הוא לא יספר על תולדות חייו אלא יספר על תולדות חיי הנפש שלו. כדי לעשות זאת הוא נזקק לדימוי מעולם הטבע, שהוא היה כל כך קרוב אליו:

"החיים תמיד נדמו בעיני כצמח החי על קנה שורש. חייו האמתיים בלתי נראים, חבויים בקנה השורש. החלק המופיע מעל הקרקע מתקיים רק עד תום הקיץ, ואז קמל, בן חלוף וקצר ימים. כשחושבים אנו על גדילה, שלא תושלם ועל בליה בלתי נמנעת של אדם ושל תרבות, איננו יכולים להימלט מתחושת אפסותנו. עם זאת, מעולם לא איבדתי את תחושת קיומו של משהו שחי וקיים מתחת לזרם התמורה הנצחית. הנראה לעיננו מלבלב וכלה, רק קנה השורש נותר"

בסופו של דבר, רק אותם מאורעות בחיי שבהם חדר הנצחי לתוך מה שהוא בן חלוף, ראויים שאספרם. מטעם זה אני כותב בעיקר על חוויותיי הפנימיות, בהן אכלול חלומות וחזיונות."

הכובע של ברנרד

הכובע של ברנרד

אני שומעת בחדשות שגבר בן שלושים ואישה בת שמונים נהרגו בתאונות דרכים וחושבת למה לא אומרים שנהרגו שני אנשים בתאונת דרכים. מה זה חשוב הגיל? האם מצופה מן השומע "לשקלל" את הנזק במונחי גיל – שלושים – חבל, שמונים – לא נורא? אני נזכרת בברנרד (שם בדוי), מטופל שלי לשעבר, בן 92. ברנרד היה במשך חמישים שנה מנהל חשבונות. כשטיפלתי בו הוא גר בבית אבות בסיסי בחולון. כל מה שברנרד ייחל לו זה לגור בבית ביתו, אבל הבת אמרה לו שאין להם מקום בשבילו, פשוט אין מספיק חדרים בבית. רוב הזמן היה ברנרד צלול וחד. הוא היה ניצול שואה וסוציאליסט אידאולוגי. נפגשתי אתו במשך שנה וחצי. הוא לקח לו כמשימה מראשית הטיפול להשכיל אותי בשני תחומים: נתיב הבריחה שלו מהנאצים והאידאולוגיה הסוציאל – דמוקרטית.

נושא שברנרד פחות אהב לדבר עליו היה הרגשות שלו. כשהיה מספר לי שוב ושוב שביתו לא יכולה להחזיק אותו בבית כי הבית קטן, היה תמיד מוסיף "ואני באמת מבין אותה" ומסרב לומר מה הוא מרגיש בקשר להחלטתה. את רוב הימים בילה ברנרד בישיבה סביב שולחן בחדר האוכל. הוא ישב תמיד לבוש בחליפה ובכובע במקומו הקבוע בשולחן מלבני של ארבעה. אתו ישבו אדם אחד על כיסא גלגלים שראשו שמוט תמיד, אדם נוסף, שחייך תמיד ולא דיבר ועוד אדם אנרגטי, שדיבר הרבה, אבל ברוסית. ברנרד היה חובב אדם ואהב לדבר, אבל עם שכניו לא הצליח לתקשר. בייאושו היה מרים טלפון לביתו או לחברו בבית האבות בבת ים. ברנרד היה לרוב מסיים את השיחות במפח נפש אחרי שהתעייף מאי ההבנות שנבעו מבעיית השמיעה שלו.

בפגישות שלנו ישבנו תמיד מתחת לתמונת נוף מהאלפים בחדרו הספרטני, שרצפתו הייתה תמיד רטובה, ליד המיטה עם השמיכה הכחלחלה.  ברנרד ניהל במשך שנים מחלקה גדולה של מנהלי חשבונות בחברה כלכלית. באחת הפגישות האחרונות ביקשתי ממנו שיספר קצת יותר על עבודתו. ברנרד שקע בזיכרונות וסיפר כיצד הוביל בארגון שינוי ארגוני, שתרם לשיפור הרווחיות ואף קיבל בעקבות כך אות הוקרה בטקס מרגש. ברנרד סיים לספר, התיישר בכיסא, הזיז הצידה בבעיטה את ההליכון וחיבק את כובעו. בעוד אנחנו יושבים בשקט ונהנים מאור הזיכרונות, שהאיר את החדר, נפתחה הדלת בבת אחד ועובדת פרצה לחדר במהירות בעודה מדברת בטלפון, הניחה ערימה של חיתולים חד פעמיים בארון ויצאה ללא מילה. ברנרד שקע בכיסא, שם את הכובע על ראשו והיטה אותו מעל עיניו. השעה הסתיימה.

הוספתי לראות את ברנרד עוד כחודשיים, עד שהבלבול גבר עליו והוא לא הכיר אותי יותר. אני לא יכולה שלא לחשוב שברנרד פשוט בחר לא להבין יותר. דמותו, לבוש בחליפה, שפוף בכיסא עם הכובע שמוט על עיניו עוד נשארה איתי זמן רב ועד היום היא מופיעה מול עיני מידי פעם ללא אזהרה וללא קונטקסט.

ומה יונג היה אומר על זה?

כשיונג גילה את שופנהאואר הוא הרגיש הקלה. הנה הוא מצא הוגה שאומר ברור, שצער וקושי הם חלק אינטגרלי מהחיים.
"שופנהאואר היה הראשון אשר דיבר על סבלו של העולם המקיף אותנו בגלוי ובהסתר, על הבלבול, הזעם, הרוע – כל אותם דברים שהאחרים מיאנו לראות והשתדלו להסתירם מאחורי שלמות והרמוניה חובקת כול. כאן סוף סוף נמצא אדם שהיה לו האומץ להכיר בכך שהעולם ביסודו אינו שלמות. הוא לא דיבר על התגלמות הטוב ועל נוכחות החכמה של הבורא, על ההרמוניה של הקוסמוס, אלא הניח בפשטות שקיימת זרימה עמוקה בבסיסם של הצער האנושי ושל אכזריות הטבע: העיוורון של הרצון הקוסמי."
ברנרד, כמו רבים מבני גילו, גילה גם הוא בצער את האמת הזו.

השעמום כתחנה בדרך

השעמום כתחנה בדרך

חזרתי השבוע ללמוד באוניברסיטה. רוב הקורסים היו נהדרים, מפרים ומעוררי מחשבה. אבל היה קורס אחד, שהיה, איך להגיד?...לא! בהתחלה השתעממתי והייתי טיפ טיפה ממורמרת. אבל לאט לאט התחלתי ליהנות. בחיים הרגילים שלנו אין לנו כמעט מקום לשעמום, כי אם יש וואקום, אפילו קטנטן, מיד מזמנת לנו הטכנולוגיה הסחות דעת באמצעות המכשיר הקטן המלבני, שמונח לו תמיד בנונשלנטיות כמה סנטימטרים מאתנו. אבל בקורס אינטימי, שבו למרצה יש קשר עין עם הסטודנטים זה קצת יותר קשה.

שעמום כסימן לחוסר מגע עם העצמיות האותנטית

מה כן אפשר לעשות? אפשר לכתוב. כתיבה בהרצאה נתפסת כפעילות שממש קשורה להרצאה. ואף יותר מכך – הכותב בדבקות בהרצאה נתפס כשקדן וכמעריך את דברי המרצה כפנינים.

אז כתבתי – במחצית הראשונה של השיעור בניתי פעילות קבוצתית שאני אמורה להעביר עוד יומיים ובמחצית השנייה כתבתי את הפוסט הזה.

אז מה בעצם ערכו של השעמום?

השעמום מאפשר לנו לצלול לאט ובהתמדה אל תוך תוכנו. זה קורה כשהגירויים החיצוניים דלים ואינם מספקים את מה שהנפש שלנו זקוקה לו. התנועה היחידה המתאפשרת לנו אז היא פנימה. אנחנו צוללים קומה אחר קומה פנימה, צולחים שכבות מפרידות, מדלגים מעל עכבות מגבהים שונים, נסחפים בזרם המחשבות והרגשות ונוחתים על קרקעית בעומק המסוים, שאליו הצלחנו להגיע. אז התנועה עוברת מהיות אנכית להיות אופקית. אנחנו מתחילים לשוטט בטריטוריה החדשה ולהכיר אותה, את הארץ הלא זרועה הזו. ולכן שעמום זה דבר נהדר, מעין סוכן נסיעות ותיק שמארגן לנו טיולים פנימה.

אז הפעם יש לנו פוסט שהולך על בטוח. אם היה לכם מעניין – נהדר ואם השתעממתם – ראו בזה הדגמה של החומר.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג, כמו רבים מאבות הפסיכולוגיה, ראה בשעמום הן של המטופל והן של המטפל סימן לחוסר מגע עם העצמיות האותנטית של המטופל. היה זה סימן שמשהו לא מדובר ובעיקר לא מספיק מורגש. אם נעקוב אחר דרך החשיבה של יונג, הרי השעמום הוא בעצם הדרך המדברית והלא סלולה אל העצמי האמיתי, כאילו שאין ברירה אלא לעבור במסע בארץ לא זרועה כדי להגיע לאזורים הפוריים יותר, היצירתיים יותר. הנפש שמבקשת להיחלץ מהצחיחות תגיע בסופו של דבר לאזורים החיים והמחיים יותר.