יום שלישי, 22 בנובמבר 2016

מכניקת התפוז | על שירות קרבי של נשים בצה"ל


מכניקת התפוז


הוויכוח העכשווי על שירות קרבי של נשים בצה"ל העלה בי זיכרונות מהמפגש הראשון שלי עם הצבא. כיוון שפחדתי להתגייס, בחרתי ללכת לעתודה האקדמאית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי אחר כך משרתת בצבא עשרים שנה. לכל אחד ששירת בצבא, זכורה היטב תקופת ההסתגלות. לפעמים זכורות רק אנקדוטות, אבל בכל מקרה הזיכרון חי וברור. אין ספק שהמעבר מהאזרחות לצבא הוא דרמטי לכל נער ונערה. אני התגייסתי לצבא אבל גם לחיל חינוך, שהוא וריאציה ישראלית מעניינת לשירות צבאי. אני מניחה שהפגישה הראשונה עם חיל הכלאיים הזה שחי בין צבא לאזרחות נותן בי סימנים עד היום הזה. בתום קורס קצינות בסיסי, ואני רק חודשיים בצבא, הגעתי לקורס קציני החינוך. אמנם בצריפין לנתי בחדרים מאבן שנקראו "הילטונים", בכל זאת שום דבר לא הכין אותי לבסיס החדש. הגעתי למתקן נופש. חדרי היה ממוקם בדיוק מעל הבריכה וגם את המדשאה הגדולה ניתן היה לראות ממנו. את החדרים ניקו "דודות" בלבוש לבן ובסינר כחול ואת האוכל בחדר האוכל הגישו 'דודות'.

לוחמת צה"ל

ניסיתי לשווא ליישב את הקורה סביבי עם הידע המוקדם שהיה לי על קורסים בצבא או על צבא בכלל. משלא הצלחתי, החלטתי ליהנות ולקבל את הדברים כהווייתם. הנחתי שעם תחילת הלימודים בקורס אבין יותר. מפקד הקורס היה קצין מזוקן עם צליעה קשה. גם זה לא ממש הסתדר לי עם הדמות המקובלת של אנשי הצבא, אבל זה היה כבר בשלב שלא חיפשתי כל הסברים. החניכים בקורס גם הם לא היו קלים לעיכול. כמחציתן היו מש"קיות חינוך צעירות שיצאו לקצונה. הן גם היו הקבוצה היחידה בקורס שלה היו מאפיינים ברורים. יתר חניכי הקורס היו ערב רב של אקזמפלרים. היה קצין ג'ינג'י מזוקן, שכבר שירת בחיל חינוך ללא דרגות קצונה ועבר כעת השלמה של חינוך. היה קצין דרוזי שעבר הסבה לחינוך. היו כמה עתודאים כמוני, שכל אחד מהם למד מקצוע אחר, והיו שני לוחמים שנפצעו ועברו הסבה לחינוך.  
הפעילות הראשונה  של הקורס התקיימה בחדר ארוך וצר. התבקשנו לשבת במעגל ושלומי, איש מילואים, שהציג עצמו כפסיכולוג, חילק לנו תפוזים. חשבתי לעצמי שנחמד שמתחילים עם כיבוד. במזל, ברגע האחרון, ממש לפני שהתחלתי לקלף את התפוז, שמעתי את  שלומי מסביר, שהתפוז הוא חלק מהתרגיל הראשון שלנו.
- "התבוננו בתפוז ונסו לתאר מה אתם רואים," הסביר.
חשבתי שלא שמעתי טוב וביקשתי ממנו לחזור על ההוראות. ההסבר הנוסף לא שיפר את המצב, אבל אני השתכנעתי ששלומי רציני ושאני מאושפזת במחלקה סגורה סודית של צה"ל. בחוסר אונים ובהשלמה עם הגורל, התחלתי לכתוב מה אני רואה. הבחנתי בתפוז כתום בקליפה מחוספסת. פה ושם קטעים שחורים. בקצה האחד יש שארית של ענף ובקצה השני סתם גומה. מחיתי את הזיעה ממצחי והנחתי את העט. לתדהמתי ראיתי את רוב החניכים כותבים במרץ, בייחוד את המש"קיות הצעירות.
- "מה, לעזאזל, הן כותבות שם?" הרגשתי כמו האדם הלבן הראשון שהגיע לשבט של אינדיאנים, "יכול להיות שהן קיבלו תפוזים הרבה יותר מעניינים משלי?"
לא הבנתי את הקודים ואת משמעות החרוזים הצבעוניים. הצצתי לעבר שלומי. הוא נראה בחור אינטליגנטי. אולי עוד מעט אבין מה העניין.  
התחלנו לקרוא את התשובות. התשובה הראשונה הממה אותי סופית. המש"קית עם הצמה ראתה בתפוז משל לנצחיות של הטבע ולהרמוניה השוררת בו בין ניגודים. חברתהּ ראתה בתפוז אדם שכל הטוב שבו חבוי בפנים ובחוץ יש רק קליפה קשה ובלתי חדירה. חששותיי התאמתו. צה"ל רואה בנו יצורים א-סוציאליים, לכן אשפז אותנו במתקן הזה. עובדה היכולה גם להסביר את עודף האזרחים המסתובב סביבנו ומשרת אותנו. כנראה, מדובר בצוות של אחיות וסניטרים. הבריכה היא לצורך טיפולים...
- "אנחנו נעסוק במהלך הקורס ביצירתיות," שמעתי את שלומי מסביר את פשר הפעילות הביזארית שלנו, "יצירתיות היא אלמנט משמעותי ביותר בעבודת קצין החינוך. בכל פגישה תהיה פעילות בסגנון דומה. לפעמים נצא לטבע ולפעמים תקבלו מטלות להכין בעצמכם מפגשים."
יצאנו להפסקה. סוף סוף התחילה להתגבש קבוצה נוספת בקורס חוץ מהמש"קיות. לאט לאט התקבצנו, הלוחמים לשעבר, העתודאיות, הג'ינג'י והדרוזי. בשקט, כדי שלא תשמע הקבוצה השנייה, נשבענו אמונים לקבוצת השפויים. סיכמנו על שיתוף פעולה לכאורה עם שלומי ופעילותו ההזויה, אבל הבטחנו זה לזו בלחיצה מרובת ידיים שנשמור על שפיותנו, רציונליותנו וציניותנו עד תום הקורס.
כשהסתיים היום הראשון בקורס, חזרנו לחדר.
- "את באה?" שאלה חברתי לחדר.
- "לאן?" שאלתי.
- "להתחיל להכין את המטלות שלנו," השיבה, "השגנו בריסטולים ויש לנו טושים מכל הצבעים והשקפים."  
- "לא היום," אמרתי, "תודה."
מכל החדרים זרמו החניכות לאולם להתחיל במלאכת הגזירה וההדבקה. כשסגרתי את הדלת, הספקתי לראות בזווית העין את הלוחם לשעבר, את הג'ינגי' ואת חלק מהעתודאיות כשהם נפרדים לשלום מחבריהם התזזיתיים עם הטושים. קרצנו זה לזו בחיבה והלכנו לישון.   

אין תגובות:

פרסום תגובה