יום רביעי, 2 בנובמבר 2016

השעמום כתחנה בדרך

השעמום כתחנה בדרך

חזרתי השבוע ללמוד באוניברסיטה. רוב הקורסים היו נהדרים, מפרים ומעוררי מחשבה. אבל היה קורס אחד, שהיה, איך להגיד?...לא! בהתחלה השתעממתי והייתי טיפ טיפה ממורמרת. אבל לאט לאט התחלתי ליהנות. בחיים הרגילים שלנו אין לנו כמעט מקום לשעמום, כי אם יש וואקום, אפילו קטנטן, מיד מזמנת לנו הטכנולוגיה הסחות דעת באמצעות המכשיר הקטן המלבני, שמונח לו תמיד בנונשלנטיות כמה סנטימטרים מאתנו. אבל בקורס אינטימי, שבו למרצה יש קשר עין עם הסטודנטים זה קצת יותר קשה.
שעמום כסימן לחוסר מגע עם העצמיות האותנטית

מה כן אפשר לעשות? אפשר לכתוב. כתיבה בהרצאה נתפסת כפעילות שממש קשורה להרצאה. ואף יותר מכך – הכותב בדבקות בהרצאה נתפס כשקדן וכמעריך את דברי המרצה כפנינים.
אז כתבתי – במחצית הראשונה של השיעור בניתי פעילות קבוצתית שאני אמורה להעביר עוד יומיים ובמחצית השנייה כתבתי את הפוסט הזה.

אז מה בעצם ערכו של השעמום?

השעמום מאפשר לנו לצלול לאט ובהתמדה אל תוך תוכנו. זה קורה כשהגירויים החיצוניים דלים ואינם מספקים את מה שהנפש שלנו זקוקה לו. התנועה היחידה המתאפשרת לנו אז היא פנימה. אנחנו צוללים קומה אחר קומה פנימה, צולחים שכבות מפרידות, מדלגים מעל עכבות מגבהים שונים, נסחפים בזרם המחשבות והרגשות ונוחתים על קרקעית בעומק המסוים, שאליו הצלחנו להגיע. אז התנועה עוברת מהיות אנכית להיות אופקית. אנחנו מתחילים לשוטט בטריטוריה החדשה ולהכיר אותה, את הארץ הלא זרועה הזו. ולכן שעמום זה דבר נהדר, מעין סוכן נסיעות ותיק שמארגן לנו טיולים פנימה.
אז הפעם יש לנו פוסט שהולך על בטוח. אם היה לכם מעניין – נהדר ואם השתעממתם – ראו בזה הדגמה של החומר.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג, כמו רבים מאבות הפסיכולוגיה, ראה בשעמום הן של המטופל והן של המטפל סימן לחוסר מגע עם העצמיות האותנטית של המטופל. היה זה סימן שמשהו לא מדובר ובעיקר לא מספיק מורגש. אם נעקוב אחר דרך החשיבה של יונג, הרי השעמום הוא בעצם הדרך המדברית והלא סלולה אל העצמי האמיתי, כאילו שאין ברירה אלא לעבור במסע בארץ לא זרועה כדי להגיע לאזורים הפוריים יותר, היצירתיים יותר. הנפש שמבקשת להיחלץ מהצחיחות תגיע בסופו של דבר לאזורים החיים והמחיים יותר.

אין תגובות:

פרסום תגובה