יום שישי, 20 בינואר 2017

טיפול פסיכותרפי במגזר החרדי

שורלה

שורלה הגיעה אלי בחשש רב. אני הייתי "החילונית". היא הייתה "החרדית". איך זה יעבוד לא ידענו שתינו. את המפגש הראשון הקדישה שורלה לפירוט הסיבות שהביאו אותה לטיפול. כל כמה דקות היא טרחה לציין שזו הבעיה הפרטית שלה ושזה לא מייצג את המגזר החרדי. אחרי כל תלונה גם הוסיפה שכך הקב"ה רוצה ושהיא צריכה לקבל את המצב ללא תלונות.
טיפול במגזר החרדי

הסיפור של שורלה שהחל להיפרש במפגש הזה ובמפגשים הבאים היה קשה מנשוא ולא אפרט אותו כאן. עברנו דרך של שנה וחצי עם מהמורות והצלחות. כשאני נזכרת בשורלה אני בעיקר זוכרת את מפגש העולמות. איך גיששנו זו אצל זו אחר נקודות אחיזה אנושיות כמו בקיר טיפוס -  מייצבים רגל אחת מנסים לאחוז ביד בגבשושית אחרת ובעיקר מתקדמים לאט ובזהירות.
קנקן מים וכוסות ניצבו על השולחן. אני שולחת את ידי לאחוז בכוס המים ולשתות. שורלה מלווה במבטה כל זיע ולפני שאני מספיקה לשתות היא אומרת:
"אצלנו נהוג לברך לפני שתיית כוס מים וגם אחרי כן. תרצי שאברך?"
"בסדר"
אני אומרת.
שורלה מברכת.
למותר לציין שמרגע זה ואילך בכל הטיפול של שורלה אני שוקלת היטב מתי אלגום מהכוס. אני יודעת שברגע שארים את היד לאחוז בכוס, תעצור שורלה את שטף הדיבור ותברך.  משהו ייקטע, משהו אחר ייכנס לטיפול. מסתבר שבלי כוונה משתתפת שורלה יחד איתי בהגדרת הסטינג. מדי פעם גם אני משתמשת בפרקי הזמן הקצרצרים הללו כדי ליצור מעברים בטיפול.
עם הזמן משתפת אותי שורלה בנבכי ובעינויי נפשה. כשהאינטימיות גוברת משתפת אותי שורלה גם בפנטזיות המיניות שלה. אני נותנת לגיטימציה לפנטזיות. הטיפול הרי סובב כולו  על מתן חופש גובר והולך לשורלה לחשוב ולהרגיש. לאט לאט מגלה שורלה את הבסיס האוטוביוגראפי לפנטזיות ואת האקרובטיקה שנפשה מבצעת כדי לתת ביטוי לתכנים אסורים בחשיבה באמצעות פנטזיות וחלומות. למול עיניי מפתחת שורלה אמות מידה פרטיות ואישיות ששונות מאמות המידה האמוניות – קהילתיות – שונות אך לא סותרות.
שינויים רבים לא קורים במהלך החיים של שורלה. בעלה לא יודע כלל שהיא בטיפול. רוב הבעיות בחייה ממשיכות להעסיק אותה. אבל משהו קורה לה. שורלה מזדקפת. היא מצליחה יותר ויותר להפריד בין הבעיות לבין הדימוי העצמי שלה. באחת הפגישות אנחנו מדברות על העובדה שבחרה מטפלת חילונית.
"לא בחרתי" היא מדייקת: "לא הייתה במרכז מטפלת חרדית פנויה, אבל אני כל כך מרוצה שחילונית מטפלת בי. אצלך אני נחה. את נותנת לי להיות בלי עיין בוחנת. יותר מזה, אצלך אני מרגישה חרדית מבחירה. דווקא אחרי שאני נחה אני חוזרת לעולם שלי עם הרבה יותר כוח."
במשך שנה וחצי לא החמיצה שורלה פגישה אחת, גם לא יומיים לפני פסח. אנחנו נפרדות, לא כי הסתיים הטיפול אלא בשל אילוצים ביורוקרטיים. אני מביאה לשורלה שיר לפרידה. שורלה נותנת לי ספר תהילים קטן. "תקראי בו?"
היא שואלת.
"כן" אני עונה בבטחה כי אני יודעת שמבחינתי ספר תהילים יתקשר מכאן ואילך לשורלה ואעלעל בו כשאזכר בה.
אבל האמת היא שמדי פעם גם כוס מים מעלה לי את שורלה בזיכרון.

ומה יונג היה אומר על זה?

רות נצר במאמר על יונג ויחסו לדת אומרת:
"יונג סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל בישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול מהאני, הוא צורך קיומי. אבל מהו הגדול מהאני? הגדול מהאני כולל בו את כל מה שהוא מעבר לאני, את הלא-אני. מההיבט התאולוגי הלא-אני הוא העל-מודע, הלא-נודע האלוהי, כמו האל הנסתר-הנעלם, הרז, האינסוף הקבלי והמסתורין. מנקודת מבט של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, קיימות שתי התייחסויות בסיסיות אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי בנפש. האחת המזהה אותו עם הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא מאגר משותף כלל אנושי של דימויים, סמלים וחוויות, כעין נפש גדולה משותפת שמעבר לנפש האישית. האחרת מזהה אותו עם העצמי, שהוא כוליות הנפש, והוא גם השורש הרוחני-אלוהי שבגרעינה. אבל אלוהים כעצמי הוא ”רק“ אחד הארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי. אלא שארכיטיפ זה הוא בעל חשיבות מרכזית והוא מתייחס לשלמות וכוליות העצמי כאלוהי שבאדם. זה הפרדוקס של ממשות הנפש, כשהחלק הוא גם השלם. כמו שהעצמי הוא המרכז וגם ההיקף של הנפש."

יום ראשון, 15 בינואר 2017

פנים וחוץ

פנים וחוץ

לפעמים יש אספקטים בסיסיים של חיינו, שעד שהם לא מתייצבים בפנינו עם שלטים גדולים, שמצהירים "אנחנו כאן", אנחנו לא שמים לב אליהם. "פנים וחוץ" הם מין אספקט כזה. מתמזל מזלי מדי פעם ויש לי חצי יום פנוי בבית, שש – שבע שעות שהן רק שלי. אני יכולה לכתוב, ללמוד, לקרוא (טוב...גם לעשות כביסה וכלים).
אז אני צוללת לתוך החומר וחושבת גם מחשבות פילוסופיות ועולות וצצות אמיתות חיי ונדחפות בסדקים שבין המשימות. ואז אני מרגישה קשת רחבה של רגשות החל מסיפוק דרך רוגע ועד בדידות ותסכול. וכל רגש מתייצב לפני ומציג את עצמו כאילו הוא האמת ואין בלתה. לשאר הרגשות נשאר אז רק להתייצב בזהירות בשוליים כסרח עודף רגשי. כל זה עד חילופי המשמרות, שאז רגש אחר מצליח להגיע לפרונט ושולח את חבריו האחרים לשוליים.

כשמסתיימות שעות החסד ואני יוצאת לעולם אל החוץ, נכנסת למכונית ונוסעת לאנשהו – אז זה קורה. הכל מתחיל להיכנס לפרופורציה. אני עם עולמי הפנימי השתלטן מתחברים עם הקונטקסט – חורף, אוויר רענן, עצים נעים ברוח, ילדים חוזרים מבית הספר, פועלים מתקנים שלט שנפל, שיר ברדיו. אני בעצם חלק, אני כמו כולם. כולם – אדם, חיה, צומח ודומם, חיים כמוני את החיים בדרכם שלהם. ואז הרגש שאתו יצאתי מהבית זז קצת הצידה, מזמין את חבריו הרגשות האחרים, שנחו בשוליים, להצטרף אליו לקדמת הבמה. החברותא שלהם מאפשרת לי חיבור לעולם ברמה אחרת. לפעמים אני חושבת שיש לי וגם לאחרים שני חדרי טיפולים עצמיים, שלכל אחד מהם סטינג שונה: פנים וחוץ. בכל אחד מהם אנחנו משיגים הישגים טיפוליים אחרים. חדר טיפול הפנים מתנהל בסגנון דינמי. חדר טיפול החוץ מתנהל בסגנון בודהיסטי. כשהם משתפים פעולה יש להם פוטנציאל להיות צוות טיפולי מנצח.

ומה יונג היה אומר על זה?

"חשוב להחזיק סוד, תחושה מקדימה לדברים שאינם ידועים. זה ממלא את החיים במשהו על – אישי, משהו נומינוזי. מי שמעולם לא חווה זאת החמיץ משהו חשוב. על האדם לחוש שהוא חי בעולם שבמובנים רבים יש בו מסתורין; שקורים דברים ואף נחווים דברים שנותרים חסרי פשר; שלא כל דבר שקורה ניתן לצפותו מראש. הבלתי צפוי והבלתי יאומן הם חלק מעולמנו. רק עמם החיים שלמים. עבורי היה העולם תמיד אינסופי ובלתי נתפס."
קרל יונג

יום חמישי, 5 בינואר 2017

אי נוחות

אי נוחות

אני רוצה לדבר על אי נוחות. מאד לא נוח לשהות באי נוחות. ישנם הרבה סוגים של אי נוחות. יש אי נוחות פיזית. מכנסיים לוחצות ונעליים מתאימות מככבות באזור הזה, גם רעב וחוסר שינה. יש אי נוחות מוסרית בחיי היום יום שלנו. למשל, החלטנו לטובת העניין להסתיר מידע ממישהו. כל פעם שנפגוש אותו נרגיש אי נעימות ותחושה שאנחנו עושים משהו לא בסדר, למרות שיש לנו סיבות טובות להסתרה. זה טבען של דילמות, שכל פעם שנתפוס בהן צד נבין שאנחנו מוותרים על צד אחר, חשוב אף הוא. יש גם אי נוחות מקצועית. אנחנו מוצאים עצמנו לעתים נגררים כמעט מבלי מישים למחוזות שלא התכוונו אליהם, חורגים מהגבולות המקצועיים שהצבנו לעצמנו.
אי נוחות


ויש גם אי נוחות קשה ומציקה, שהייתי קוראת לה אי נוחות נפשית – רוחנית, שנובעת מכך שאנחנו מרגישים שאנחנו לא לגמרי אותנטיים, שבמעשינו התרחקנו ממי שנועדנו להיות. ההרגשה היא של זיוף. ניתוח שכלתני של הסיטואציה לא היה מגלה כלום. היינו מוסריים, מתורבתים, נעימים, קשובים, אבל  - לא היינו אמיתיים. פטרנו את תחושת הלב בלא כלום. אילו היו מציבים מולנו באותו הרגע מראה, היינו מתחמקים מלהתבונן בבבואתנו.


אז נכון שאי נוחות היא תחושה מאד לא נעימה, אבל לפעמים אי נוחות היא מרכיב חיוני לקראת חזרה שלנו לאותנטיות והיא מרכיב פעיל בשמירת החיוניות הנפשית הבסיסית שלנו כבני אדם. כמו סימפטומים קליניים כך גם אי נוחות היא תמרור אזהרה או לכל המצער מראה מקום, שמראה לנו היכן אנחנו נמצאים ובין מה למה נעה תודעתנו.


ומה יונג היה אומר על זה?
"לפי דעתי, אין שחרור בכל מחיר. אינני יכול להשתחרר ממשהו שאיני בעליו, שלא עשיתי או חוויתי אותו. שחרור אמיתי אפשרי לגבי רק אחרי שעשיתי את כל אשר יכולתי, רק אחרי שהתמסרתי כולי לדבר ולקחתי בו חלק עד תום. כל ניתוק ממשהו מרחיק אותי מן החלק התואם לו בתוכי. באופן טבעי תיתכנה סיבות טובות לא להשקיע את עצמי בחוויה נתונה. אך אז אני נאלץ להודות באי יכולתי וחש כאילו זנחתי משהו בעל חשיבות רבה. בדרך זו אני מתקן את הפגם של אי עשייה בידיעה ברורה של מגבלות יכולתי.
אדם שלא חצה את תופת תשוקותיו, לעולם לא יתגבר עליהן. הן תתגוררנה בשכנותו, ובמועד כלשהו תפרוץ הלהבה ותשרוף את ביתו שלו. כל עת שאנו נכנעים, נוטשים מאחור ושוכחים יותר מדי, מתעוררת הסכנה שהדברים אשר זנחנו ישובו בכוחות מוגברים." Carl Jung