יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

על הרגלים

על הרגלים

בחודש שעבר הייתי בחופשה בארה"ב. אני כמו כולם מכירה היטב את התרבות האמריקאית כך שיכולתי להניח שארגיש ממש בבית. אבל מסתבר שלא. הרגיש לי זר – מרתק, מעניין, מעורר מחשבה – אבל זר. והתחלתי לחשוב על הרגלים ומקומם בחיינו. יכול להיות שאילו הייתי יוצאת לחופשה במזכרת בתיה גם היה מרגיש לי זר במידה מסוימת. אני רגילה לקום בשעה מסוימת, לאכול אוכל מסוים, להתרגש ולכעוס מדברים מסוימים. בניו יורק הייתי צריכה ללמוד מה להרגיש, להבין את המשמעות, לעמת את המצוי עם ההרגלים שלי. זה היה מאד מעייף. באחד הימים הרגשתי חולשה לא מוסברת. לא הייתי חולה, כן היה לי ג'ט לג ובכל זאת לא היה הסבר ראוי בעיני למצבי, חוץ מאשר התעייפות שריר ההרגלים.
החברה שלי שגרה בניו ג'רזי סיפרה לי על ההרגלים שלה – עבודה, מכון כושר, מדיטציה, הליכה בטבע, קונצרט וכו'. וחשבתי כמה ההרגלים האלו מחזיקים את הקיום שלנו עד שהם כמעט בעצמם הופכים להיות המשמעות לקיומנו. נזכרתי במטופל שלי, אמנון נקרא לו. אמנון היה ילד עם בעיות התנהגות, שלפני כל פגישה, שעירבה בין השאר גם עבודה עם חומרים, היה מנקה את משטחי העבודה באינטנסיביות עד שהיו מבריקים ורק אז ניגש לעבוד לאט ובזהירות. הוא סיפר לי שגם בבית היה מנקה כל דבר לפני שהיה ניגש להכין שיעורים או לצייר וגם אז צייר כמובן רק בעפרונות צבעוניים. בפגישה האחרונה לקראת פרידה הנחתי גיליון נייר גדול על השולחן וביקשתי ממנו להכין עבודה לסיום השנה. לנוכח גודל הגיליון נמלא אמנון חשש. הוא ניגש לקצה הגיליון ושירטט בזהירות צורה. אמרתי לו שכל המקום לרשותו וגם ניתן להשתמש בכל חומרי היצירה. לאט לאט נמלא אמנון חדווה, נטל צבעי גואש ומילא את הדף בצבעים עזים. קצת צבע ניתז על השולחן. אמנון הביט בי מודאג. סימנתי לו שהכל בסדר ושימשיך. אמנון השתמש במכחולים עבים תוך כדי שהוא שר. כשהדף התמלא התיישב אמנון מותש ומאושר והתבונן בעבודה. לפני שנפרדנו אמר לי אמנון "פשוט לא הייתי רגיל לנייר בכזה גודל וגם לא הייתי רגיל שאני יכול לצייר איך וכמה שאני רוצה." הרגלים אפשר לשנות, אמרתי לו, "והיום התחלת."
אז הרגלים אכן אפשר לשנות, אבל אם הם לא מפריעים לנו מספיק, אנחנו בכל זאת נצמדים אליהם. אנחנו אוהבים אותם כי הם יצירי כפינו ואישיותנו. אז בניו יורק גם אני התגעגעתי להרגלים שלי.
ומה יונג היה אומר?

בכל אחד מאתנו מסתתר ארכיטיפ הזקן, הנצמד להרגליו ורואה בהם מקור של ביטחון וארכיטיפ הנער הרוצה לבלוע את החיים, הבועט במסגרות ובהרגלים והמסרב להשלים עם התבגרותו. האתגר שלנו הוא לתת לכל אחד מהם ביטוי אבל לא לתת לאף אחד מהם להשתלט.

אין תגובות:

פרסום תגובה