קופסת התמונות
כשהייתי ילדה הייתי גוזרת תמונות מתוך ירחונים גרמניים שהיו בבית. לאחד מהם קראו 'בונטה' ולשני 'שטרן' והיו עוד. לא קראתי גרמנית אבל הוקסמתי מהתמונות הצבעוניות של אנשים וחיות ולפעמים גם נוף. מוזר, אבל במיוחד אני זוכרת תמונה של ילד כבן עשר, מחייך, עם פלסטר על הברך. אחר כך, כשהייתי נערה התחלתי לגזור קטעי עיתונות מעניינים ואז התחלתי לאסוף שירים. לא שמרתי תחביבים אלו בסוד, אבל השתדלתי להצניע. העיסוקים האלו נראו לסובבים אותי כבזבוז זמן משווע וכתחביבים של ילדים קטנים.
היום אני ביבליותרפיסטית. יש לי קלסרים עמוסים בשירים ויש לי גם קופסה מלאה בתמונות. היום זה כבר בסדר. בין תקופת הילדות והנערות ועד היום השתרעו גם שנים ארוכות של שירות בצבא קבע – עבודה רצינית, שזכתה להנהוני אישור מהסביבה הקרובה. לא ידעתי אז שיום אחד אחזור לתחביבי הילדות ואגלה שאולי דווקא יש בהם ערך אמיתי ונסתר, שמחכה לרגע הנכון כדי לגלות את ערכו הסגולי, את ערכי.
היום אני מתבוננת במטופליי לעתים וחושבת, בעצם משוכנעת, שהתחביבים והנטיות שלהם, שנראים לסובבים אותם מוזרים או לפחות לא יעילים, עוד ייהפכו עם השנים לאותו ייחוד, לאותו ייעוד, שאליו מכוונת נפשם, מבלי שאפילו הם יידעו או יבינו שלשם היא מכוונת.
ומה יונג היה אומר על זה?
"במעמקי הלא מודע מתאחדת הביוגרפיה של היחיד עם הביוגרפיה של השבט, של האנושות ושל היקום כולו." אותו דחף, שהניע את הילדה לגזור תמונות מהעיתון נבע ממעיין לא מוסבר ולכאורה לא תכליתי, אינדיבידואלי ומשותף גם יחד. לצירופי מקרים, להתגלגלות של סיפורי חיים, יש תמהיל איכותי ומיוחד של לוגיקה, ביזאריות ועוד משהו שאין לו הגדרה, שיש לו ארומה של רוחניות, אם תרצו, או של לוגיקה מממד אחר" יונג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה