לתלתל את הנפש

לתלתל את הנפש

"כבר הייתי פעם  בטיפול אצל פסיכולוגית במשך חמש שנים. סיימתי כבר את כל עניין עשיית החשבון עם ההורים שלי – כבר בכיתי וכעסתי והשלמתי. היחסים בינינו עברו תהפוכות אפילו שהם מתים ואני עוד לא. לא בשביל לחפור בילדות באתי אלייך".
ככה היא פותחת את הפגישה הראשונה. אישה נאה, חצאית בז', חולצה צהובה עם שוליים כתומים, סנדלים חומות, תיק תואם, איפור מוקפד. רק השיער קופצני ולא מסודר, תלתלים מסתירים עין אחת והיא לא מזיזה אותם.

ולמה הגעת אלי? אני שואלת.

"כי לא טוב לי. בעלי בפנסיה כבר ארבע שנים והוא פשוט לא עושה כלום. אני עובדת מהבית מטעם חברת הייטק הולנדית ולא יכולה לראות כל הזמן מול העיניים את האפסיות שלו. ובעיקר מפריע לי ששום דבר לא משמח אותי או מסעיר אותי. אני או עובדת או ישנה. אני לא עושה שום דבר חוץ מזה"

"אפשר להגיד שאת כבויה?" אני שואלת

העין הגלויה נפקחת, היא מתיישרת ואומרת בקול ברור ובקורטוב של הקלה – "כן, זו בדיוק המילה".

אני מבקשת מניקול, או ניקי כמו שביקשה שאקרא לה, לספר לי על ילדותה, לא כדי לחפור בה, אלא כדי לקבל רקע. אני מבטיחה לה שלא אתעכב בשלב הזה על היחסים במשפחתה.
ניקי גדלה באמסטרדם ליהודים יוצאי פולין, ניצולי שואה. אני מבקשת שתשתף אותי בזיכרון מבית הספר. "אין לי שום זיכרונות מהתקופה שהייתי בבית ספר."

"מה אהבת לעשות בתור ילדה?" אני שואלת.

"אני לא זוכרת שאהבתי משהו מסוים."

מבין התשובות המקוטעות עולה תמונה של משפחה עם חינוך נוקשה ועם תחושה קבועה של קרירות בין ההורים לילדים ובין האחים לבין עצמם. ניקי בחרה לא לזכור כמעט כדבר מילדותה.

בקשתה של ניקי מכובדת ובשבועות הטיפול הראשונים אנחנו כמעט לא מדברים על ילדותה. אני בוחנת את יכולתה של ניקי למשחקיות ואם הנתיב ליצירתיות פתוח דיו בפניה. ביני לביני אני מתייחסת לתלתליה הסוררים של ניקי כעצמי אמיתי ואותנטי יותר מלבושה המוקפד. נפשה של ניקי זקוקה אולי גם היא לתלתול. לשאלתי עונה ניקי בשמחה ובהתלהבות שתשמח לעבוד עם טקסטים. אני מקריאה לה את ספר הילדים של מאיר שלו, "הגשם של סבא אהרון." ניקי יושבת בשקט מוחלט, עיניה ממוקדות בי וחיוך עולה על שפתיה. כשאני מסיימת מתמלאות עיניה דמעות.

"זו הפעם הראשונה שמישהו הקריא לי סיפור" היא אומרת.

עכשיו תורי לדמוע.

בחודשים הבאים מגלה ניקי את ילדותה האבודה ומתחברת ליצירתיות שלה שדוכאה. היא מתחילה לכתוב מידי יום יומן, נרשמת לחוג ציור ובמו ידיה בונה ומעצבת גינת פרחים וירק. לבקשתה אנחנו מסיימים כל פגישה בקריאת שיר. בתחילה אני בוחרת ובהמשך ניקי מתחילה להביא שירים. היחסים עם בעלה משתפרים פלאים ואינם מהווים כלל נושא לשיחה ביננו. בפגישה האחרונה מביאה לי ניקי מתנה. היא הכינה קלפים טיפוליים. בכל קלף יש מצד אחד את אחד השירים שקראנו ומהצד השני ציור שציירה. היא קוראת לערכה "לחזור לחיים."

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג מספר בזיכרונותיו על עזיבתו הכפויה מהאקדמיה ועל הכאב שנבע מכך למרות שהדבר אפשר לו להקדיש עצמו לפיתוח תורתו הייחודית. הוא מסכם ואומר: "אם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחוזרת אליו, יימוג הכאב" . ניקי מצאה בסופו של דבר את מה שאישיותה הפנימית חזרה וכיוונה אליו.