יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

בדרך לים המלח

בדרך לים המלח

בדרך לים המלח עצרנו בבית קפה בערד. ישבנו בתוך בית הקפה צמוד לדלת הזכוכית, שהובילה לחצר. בחצר ישבו המעשנים. פתאום הגיע בריצה אדם עם מאפה בידו. הוא נעמד לידינו והחל לקפץ ולרקוע ברגליו, תוך נפנוף המאפה באוויר. הגבר, כבן ארבעים, לבוש בסוודר בז' ומכנסיים חומות נראה מתוח ונרגש. המחזה היה כל כך אבסורדי, שלא יכולנו להתיק את עיננו. העפנו מבטים מסביב לראות מה קרה, ותהינו, בלשונו של רפול, "אם עקץ אותו דג"?

כשהרחקנו את המבט לחצר – הבנו. הגבר היה בדרכו לאחד השולחנות, שעמדו בחצר. שם כבר הייתה ערוכה ארוחת הבוקר שלו. שם גם ישבו שני חתולים בניחותא וסעדו את ליבם בחביתה שלו. אבל למה הבחור קפץ, כאן, ליד השולחן שלנו בתוך בית הקפה ולא בחצר? פתאום הפציעה לי ההארה: הוא כל כך רצה להבריח את החתולים. העובדה שהוא היה רחוק מהם, שהם לא ראו ולא שמעו אותו אלא רק הציצו בו בתימהון אדיש – לא העלתה ולא הורידה ברגע הדמדומים הנפשי הזה שלו. מה שבעצם קרה זו התנגשות הומוריסטית לאור יום של המערכת הרגשית והמערכת הקוגניטיבית. בלחץ האירועים התבלבל סדר הפעולות והתסכול גרם לו לביצוע פעולות חסרות היגיון.
וחשבתי על טיפול ועד כמה הסימפטומים של המטופלים דומים להתנהגותו של אותו גבר אומלל, שחביתתו נאכלה על יד החתולים. אנחנו (הן מטופלים והן לפעמים מטפלים כשהם מטופלים) פועלים לעיתים בצוק העיתים באופן לא אפקטיבי ובזמן הלא נכון.  כמובן גם שאנחנו לא משיגים את התוצאה הרצויה. רק אם אנחנו  מצליחים להסיט את המבט, להרחיב את הפרספקטיבה, אנחנו מסוגלים לתפוס את הקונטקסט. אז אנחנו יכולים להבין מה באמת קרה ואז אנחנו גם מסוגלים לסנכרן שוב את המערכות הקוגניטיביות והרגשיות. בסופו של דבר אנחנו מצליחים להציל חלק מהחביתה ולחייך בסלחנות למראה חצי החביתה שכבר נאכלה.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג תפס חרדה או דיכאון כאיתותים לעזרה של הנפש,  לנוכח חוסר אותנטיות. הוא כינה זאת הפרעה בציר אגו – סלף. העצמי, הסלף, כמונח יונגיאני, הוא ארכיטיפ המתייחס לכוליות הנפש, לאיחוד הניגודים ולניצוץ האלוהי שבאדם. העצמי כולל הן את המודע והן את הלא מודע. האגו, במונחים יונגיאניים, הוא חלק מהסלף והוא כולל את התודעה. ציר ego-self תקין מסייע לאגו, לתודעה, להיות מסונכרנת, מזינה וניזונה מהסלף שכולל גם את הלא מודע האישי והקולקטיבי.

אין תגובות:

פרסום תגובה