יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

טיפול בדיכאון בגיל השלישי

המספריים של שרה

היא הייתה בת 72. אישה נאה ומיואשת. מאושפזת במחלקה סגורה עם דיכאון מז'ורי. אני הייתי בראשית דרכי המקצועית. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפלתי באדם שנמצא בדיכאון שאין לו גבול ושאינו יודע נוחם. שבוע אחרי שבוע ישבתי עם שרה. כל שבוע רציתי פחות ופחות להיות שם. הדיכאון של שרה פעל עלי כמשאבה, שינקה את החיות שלי. הקשבתי רוב קשב לתפיסת עולמה הפסימית, הרגשתי את שבריריות גופה וחולשת רצון החיים שלה. ככל שעבר הזמן גם התחלתי לפקפק באפקטיביות הטיפול ובכישורי כמטפלת. התחלתי להבין שכנראה הדיכאון לא יעזוב את שרה לעולם ושרה לא תעזוב לעולם גם את בית החולים. גם תרופות נוגדות דיכאון לא השפיעו עליה כלל.
שרה גדלה עד גיל שלוש במשפחה נוצרית, שאצלה הפקידו אותה הוריה כשברחו מהנאצים. הם לא חזרו. נציג של ארגון יהודי אסף אותה, למרות מחאות הוריה המאמצים, והביא אותה לארץ. שרה גדלה במשפחה מאמצת של זוג ששרד את השואה. היא תמיד הרגישה שהיא לא אהובה. היא התחתנה, נולדה לה ילדה ואחרי חמש שנים התגרשה. מאז היא יוצאת ונכנסת מאשפוז.
דיכאון
אנחנו חוזרות בשיחות לשלוש השנים הראשונות של חייה. היא זוכרת כמה אנקדוטות ושיר אחד. אני משלבת בטיפול שירי ילדים ושרה מגיבה בבכי. זו פעם ראשונה בטיפול ששרה מביעה רגש. עד אז דיברה שרה במשפטים קצרים ובאפקט שטוח. השירים התמימים מצליחים לפתוח איזשהו סכר ולייצר זרימה, אות חיים. מפגישה לפגישה הופכת שרה לפעילה יותר. היא מתחילה לכוון את השיחה, היא מחייכת והיא מתחילה לתפקד במחלקה. היא אף יוצאת בלוויית מתנדבת לבית קפה סמוך ולמרכז קניות.
באחת הפגישות היא אומרת לי: "התחלתי לסדר את הארונית שלי ואת החיים שלי. אני רוצה להתייעץ אתך על הסדר הנכון. את מוכנה לבוא איתי לארונית?" אני מתלבטת. הלימודים עוד טריים ואני זוכרת כמה דיברנו על סטינג ועל גבולות. אבל הסטינג בבית חולים לחולי נפש ממילא אינו כה קשיח. יש לי מטופל שאני יושבת לשוחח אתו ליד מיטתו ועם מטופל נוסף אני משוחחת אגב טיול בחצר. נכון, שעם שרה התנהלו כל הפגישות בחדר הטיפולים. אני מתלבטת ומחליטה להיענות לבקשתה. אני רוצה להאמין שמצבה של שרה משתפר ושזהו עוד סממן של האקטיביות הבריאה שנכנסת לחייה.
שרה מובילה אותי לארונית שלה. היא מתייעצת איתי על דרך סידור הארון ואז אני רואה ממש במרכז המדף העליון זוג מספרים קטנות וחדות לציפורניים. זהו פריט תמים בכל בית ופריט קטלני בבית חולים לחולי נפש, ביחוד אצל מטופלת עם נטיות אובדניות. אני שואלת אותה על המספריים והיא עונה תוך תנועת יד של ביטול – "אהה זה פה ביחד עם הלק בשביל לסדר את הציפורניים."
אנחנו חוזרות לחדר הטיפולים ומסיימות את השעה הטיפולית. שרה יוצאת ואני נשארת לשבת. אני מתחילה להבין שהייתי צריכה אז ומיד לקחת המספריים ולדווח. אבל מה עם הטיפול? האם לא ירד הכול לטמיון ודווקא עכשיו כשמצבה משתפר. אני ניגשת לעובדת הסוציאלית והיא אומרת לי לגשת מיד לקחת את המספריים. "אבל מה עם הטיפול?" אני שואלת. "אבל מה עם החיים?" היא עונה. אני ניגשת לשרה, מבקשת שתיתן לי את המספריים . שרה נותנת לי אותם תוך מחאה ומפנה אלי את גבה.
אנחנו ממשיכות להיפגש. שרה לא נוטרת לי. הדיכאון חוזר. הטיפול מסתיים. אני למדתי משהו על גבולות, על דילמות, על קדושת החיים, על קוצר ידו של טיפול ועל העמידות הבלתי נתפסת לעיתים של דיכאון.

ומה יונג היה אומר על זה?

על הצניעות היאה למטפל ועל כוחו של טיפול, כשהוא מצליח כמובן, כותבת רות נצר ברוחו של יונג: "על המטפל לדעת להישמר מ"הרעלת החומרים" של המטופל ושל עצמו, עליו להישמר מטביעה בתכנים אלה – כפי שיכול לקרות בזיווג באמבט האלכימי. עליו להישמר מפני גאוות יתר בחשיבותו הגדולה בעיני המטופל, ולא להזדהות עם הארכיטיפים שמושלכים עליו. עליו להכיר שהוא המאפשר למטופל לעבור את התהליך במכל הטיפולי, ולא הוא שעושה את התהליך. עליו לדעת שלא אורו הוא מורה הדרך למטופל, אלא האור שהוענק לו למשימה זו כמתת. בסופו של דבר, עליו להחזיר למטופל את החומרים שהושלכו עליו, כדי שהמטופל יכיר שהם חומרי נפשו, ויסכים להכיר שכל הדרמה שהושלכה על המטפל, או על יחסי מטפל מטופל – היא הדרמה הפנים-נפשית שלו. "

אין תגובות:

פרסום תגובה