ארבעה סיפורים קטנטנים
לכל אחד יש סיפור או כמה סיפורים קטנים ונקודתיים, שלמרות זערוריותם השפיעו השפעה מרחיקת לכת על חייהם. היום אני רוצה לספר לכם ארבעה סיפורים קטנטנים משלי.
סיפור 1 - אני בת שש. אני מנסה לחצות את הצומת שליד הבית שלי, ליד בית הדקל ברמת גן. האיש ההולך מואר בירוק ברמזור של הולכי הרגל ואני מתחילה לחצות. מעבר לפינה מגיח רכב ועוצר בחריקה מילימטר מידי השמאלית. הלב שלי הולם ואולי הוא בכלל הפסיק לפעום. אני קופאת במקום בלי יכולת לזוז. מהמכונית, שמסתבר שהיא ניידת, מגיח שוטר זועם ומתחיל לצעוק עלי – "איך את חוצה את הכביש? יכולת להיהרג." אני שומעת את קולו מרחוק מבעד לערפל האימה הדחוס שאופף אותי. השוטר נכנס לרכב ומסתלק. אני מדדה למדרכה כמו מכונית צעצוע הפח שלי עם המפתח כשנשארת לה רק עוד מעט אנרגיה עד שתיעצר. בצד השני של המדרכה נוגעת בכתפי אישה זרה ונותנת לי כוס מים ומלטפת את לחיי. את בסדר? היא שואלת ומביטה לתוך עיני.
סיפור 2 – טיסת אל על לבודפשט. אנחנו טסים כבר שעתיים. אני מרגישה שאין לי אוויר. אני מחליטה ללכת לשטוף פנים. אולי זה יעזור. השירותים תפוסים. אישה עומדת בתור לפני. אני מדברת איתה. "אני מרגישה כל כך לא טוב." אני אומרת לה. "גם את מרגישה שאין לך אוויר?" אני שואלת. תוך כדי השאלה אני מרגישה שהברכיים שלי מתקפלות תחתי. דקה אחר כך אני פוקחת עיניים ומבינה שאני שכובה במעבר. האישה שדיברתי אתה קודם רוכנת מעלי, מרטיבה את פני ונותנת לי קוביית שוקולד. "בשביל להעלות את לחץ הדם שלך" היא מחייכת.
סיפור 3 – אני וחברתי, שתי קצינות, נוסעות ברכב בירידה מירושלים. שעת צהריים ואנחנו קצת מנומנמות. "שימי מוסיקה" חברתי אומרת, "משהו מקפיץ – שנתעורר." אני מדליקה את הרדיו וממש באותה שנייה הרכב שמלפני מבצע משהו שלא ייאמן. המכונית ללא שום סיבה מבצעת גלגול באוויר ונוחתת על הגג לצד הכביש. אני עוצרת בחריקת בלמים. חברתי נראית בהלם. היא יושבת ברכב ולא זזה. אני רצה החוצה לעבר הרכב ורואה אימא ובת יושבות הפוכות תפוסות רק עם חגורת הבטיחות. אני ניגשת לרכב כדי לשחרר אותן ואז מתפרץ זרם של סילון של אוויר בשריקה מפחידה. אני מבינה שהרכב יכול כל רגע להתלקח. אני נעצרת. אני מבינה שזה הרגע לגלות אומץ ואולי גם להקריב את חיי למען אחרים. מעולם לא הייתי כל כך קרובה בחיים לדילמה מוסרית אמתית שמעורבים בה חיים ומוות. אני חושבת על בני בן השנה. עוד אני הופכת בדעתי ומאחורי רץ נהג אחר עם מטף בידו. הוא מרסס את מקור הדליפה וניגש לרכב.
סיפור 4 – תל אביב. שנה אחרי סיפור 3. אני עדיין קצינה. הפעם אני לבדי ברכב. עומדת ברמזור עם עוד הרבה כלי רכב. לפתע מהרכב לידי יוצא בחור צעיר, בריא גוף וניגש לרוכב האופנוע שעומד ברמזור לידינו ומתחיל להכות אותו. הוא הולם בו ובקסדה שלו ומקלל. כל האנשים יושבים ספונים ברכבם ומסתכלים בבעתה במחזה. אני יוצאת מהרכב, רצה אל המכה וצועקת עליו. הבחור מסתכל עלי בהפתעה ואני כבר מדמיינת את זעמו מופנה אלי ומנסה להיזכר במשהו מאימון הגנה עצמית שלמדתי לפני שנים. הבחור פונה לרוכב האופנוע ואומר לו "עכשיו תראה מה עשית!" נכנס לרכב ונוסע.
מה הקשר בין הסיפורים לבין העובדה שאני היום מטפלת?
איך הם עיצבו את תפיסת העולם שלי?
שאלות קשות שהתשובה עליהן תהייה כנראה שונה בכל פעם שאחשוב עליהן. דבר אחד ברור לי שכשסיפורים נחרטים במוחנו, יש לכך סיבה והאתגר שלנו הוא כנראה כל החיים לנסות לפרש אותם שוב ושוב מחדש.
ומה יונג היה אומר על זה?
הצל הבהיר
יונג דיבר רבות על הצל. הצל שבנפשנו, אותם חלקים שאנחנו לא רוצים להכיר בהם כבחלקים שלנו ואנחנו משליכים אותם על האחרים. לעתים אור פתאומי מאיר את החלקים הללו והם הופכים גלויים וברורים לנו וגם לאחרים. כל התיידדות כזו עם הצל, מקרית או מכוונת, היא צעד ריפויי בעל עצמה בדרך הממושכת, שנצעד בה כל חיינו לעבר איחוד הניגודים, אל האינדיבידואציה. צל פחות מוכר עליו דיבר יונג היה הצל הבהיר. אלו גם חלקים בנפשנו שאיננו מכירים בהם, חלקים שהיינו רוצים להכיר בהם כבשלנו, אבל משום מה נסיבות החיים לא אפשרו לנו להכיר בטוב שבנו. אנחנו אוהבים ומעריצים אותם כשאנחנו רואים אותם אצל אחרים, אבל אין לנו מושג שהם נמצאים גם בתוכנו. לעתים, למרבה האירוניה קל לנו יותר להכיר בצל "השחור" שבתוכנו מאשר בצל הבהיר שלנו.
כתוב היטב ומעורר רצון לגלות צלליות בהירות, תודה רבה
השבמחק