להיות זרה
אני כותבת תוך כדי ג'ט לג, יעפת בעברית. לא ניסיתי סמים, לא אוהבת אלכוהול, אז זה מרגיש לי הכי קרוב לסוטול. מעניין מה זה יעשה לפוסט. ניו יורק הפגישה אותי באינטנסיביות עם חווית היותי זרה. בואו נתעכב על התחושה - אני מגיעה למקום שאני לא מכירה את הכללים שלו. ההרגלים, ניסיון החיים, התחושות המלוות מחשבות – הכול פה שונה.
אין לי בסיס מוצק ממנו אני יכולה בביטחון מסוים להתחיל להסיק מסקנות. במצב כזה יכולה להתחיל קומדיה של טעויות. אני נזכרת בטירונות שלי (הקטע הבא לקוח מספרי – ד.ש), טירונות כעתודאית בין שנת לימודים א' וב'. מפקדת הפלוגה אספה אותנו לשיחה. מ"פית בטירונות היא חצי אלוהים, כי בינה לבינינו יש עוד מפקדות כיתה ומפקדות מחלקה. אבל מכיוון שהייתי, בשלב הזה, רק אורחת לשלושה שבועות בצה"ל, לא ידעתי את העובדה המשמעותית הזו. מפקדת הפלוגה הייתה חביבה. התאספנו כאן כדי לשוחח ולשמוע מכן איך אתן מרגישות ולתת לכן אפשרות לשאול מה שתרצו. תרגישו נוח לדבר על כל דבר בלי כל חסמים. בחשש החלו הבנות להשמיע קול. כל הבנות שאלו שאלות אינפורמטיביות – מתי יוצאים הביתה? כמה ק"מ נלך במסע המסכם? וכיוצא בזה. אותי הטרידה שאלה יותר עקרונית. לאור העובדה שכולנו לובשות אותן המדים ועושות אותן הדברים ובעצם ניטל מאתנו הייחוד שלנו, האם יש אפשרות שנוכל להיזכר במי שהיינו לפני הטירונות בזמנים שאחרי הפעילות למשל באמצעות פעילות בידור או חינוך לאחר שעות הפעילות, או באספקת עיתונים וספרים או בפעילות הווי בשבת?
דממה השתררה בחדר.
מיד הבנתי שעשיתי טעות. הסתבר לי מיד באופן אינטואיטיבי שמפקדת הפלוגה סתם אמרה שניתן לדבר על כל דבר. בעצם היא התכוונה לשאלות אנמיות ולא למה שיכול להריח אפילו כביקורת מוסוות. מפקדת הפלוגה מלמלה משהו לא מחייב שעוד יגיעו פעילויות כאלו וסיימה את המפגש.
שבוע וחצי נותרו עד סוף הטירונות. בקבלת השבת שערכה לנו המ"כית יומיים לאחר מכן היא סיימה את הפעילות בשאלה שכוונה ישירות אלי – תגידי, זה מספיק תרבותי בשבילך? לקחו לי כמה דקות להבין למה היא מתכוונת ועדיין לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון. כעבור יומיים הייתי בטוחה יותר ביכולת ההבנה שלי.
בערב הגיע אלינו מדריך ידיעת הארץ שהקרין שקופיות וסיפר מסיפורי ארץ ישראל. כשהסתיימה הפעילות שאלה מפקדת המחלקה אם הפעילות הייתה מספיק חינוכית עבורי. הפעם דווקא הבנתי מהר את השאלה וגם הבנתי שבשבוע הקרוב אני צריכה להיכנס לכוננות ספיגה. טקס הסיום הגיע. לפני שיצאנו לרחבת המצעדים חילקה לנו מפקדת הפלוגה אלבום תמונות למזכרת מתנת 'האגודה למען החייל'. כשהיא לחצה את ידי והעניקה לי את האלבום היא שאלה בחיוך דק – זה מספיק תרבותי וחינוכי בשבילך? אני חושבת ששם, באותו רגע, החלטתי כי אחרי שאסיים את לימודיי ואתגייס לצבא כחיילת מן המניין, אצטרף לחיל חינוך.
ומה יונג היה אומר על זה?
יונג תרם לנו את המושג של ארכיטיפ הצל, שמסמל את אותם חלקים בנפש שנתפסים בעיני האדם כזרים לעצמו. אלו אותם חלקים בעצמו אותם הוא מסרב לקבל ולכן מדחיק אותם. אלו אותם חלקים שבאמצעות השלכה האדם מזהה אצל האחרים והם זוכים מצדו ליחס שלילי של כעס, שנאה או קנאה. יונג ממליץ להתמודד עם הצל ולנכס אותו במקום להשליך אותו. הוא רואה בהתמודדות זו אבן דרך משמעותית בתהליך ההתפתחות האישית, שיונג מכנה אינדיבידואציה.
דפנה שלם
