גדי מהלך על קורה

גדי מהלך על קורה

כשאני פוגשת מידי פעם בן אדם מרשים, בעל תכונות מנהיגותיות, עולה גדי בזיכרוני. גדי היה מטופל שלי בן שתים עשרה בבית ספר לחינוך מיוחד לילדים עם בעיות התנהגות. גדי היה בן זקונים למשפחה יוצאת אתיופיה. חיכיתי לו בחדר לפני הפגישה הראשונה והוא לא הגיע. אני שואלת את המדריכה מה קורה אתו והיא מרגיעה אותי "הוא רק מסיים לעשן." "לעשן? הוא רק בן שתים עשרה." המדריכה מושכת בכתפיה. גדי מגיע מלווה בחבר. נמוך קומה, לובש חולצה אדומה מהוהה עם מבט ממוקד ופנים מאירות. הוא מושיט לי יד עם חיוך גדול "אני גדי וזה אלון חבר שלי. הוא ייכנס איתי לטיפול." אני מושיטה יד לגדי ולאלון ומחייכת. אומרת לו שהוא ייכנס ואלון לא, כי זה הטיפול שלו, שלו בלבד. גדי מתבונן בי בשקט. זהו מפגש עיניים איטי ומעמיק של עיניים שחורות צעירות ועיניים כחולות מבוגרות. דו קרב מנומס. שנינו מודעים לכך שברגע זה נקבעים הכללים, הסטינג והטון של הטיפול. גדי טופח על שכמו של אלון ואומר לו "ניפגש בהפסקה". אני נושמת בחשאי לרווחה. זהו. מתחילים.

אנחנו לרוב מנגרים ומדברים. יש לנו מסור, עצים ודבק חם. בכל פגישה גדי בונה משהו – קופסה, מתלה, שרפרף. אין לי ולו שום מושג בנגרות. אנחנו לומדים לבד. גדי משתפר מפעם לפעם. באחת הפעמים מושך אותי גדי החוצה ואומר לי "היום אני רוצה לספר לך על החלומות שלי, אבל רק בחורשה." אני מהססת אבל הוא נחוש. הפעם אני נותנת לו לנצח. אני לוקחת מחברת ועט. גדי מכתיב לי את חלומותיו אני ממלאת מחברת שלמה בחלומות זוועה על יריות ומכות. החלומות ניזונים ממציאות חייו בשכונה קשה בלוד. אני מסבירה לו על חלומות ועל כך שאפשר ללמוד מהם ולא לפחד מהם. גדי שומע בצמא את דברי ומבקש שאשמור אצלי לתמיד את מחברת החלומות שלו. אני מבטיחה.

אני מביטה בגדי בהפסקות. הוא מנהיג טבעי. ילדי הכיתה הולכים אחריו כסומים. מידי פעם הוא מסתבך בתגרות. בדמיוני גדי מהלך על קורה. מהעבר האחד של הקורה משתרע עולם הפשע, מהעבר השני העולם הנורמטיבי. מתישהו גדי ייפול לאחד הצדדים. אני מרגישה כמי שאחראית להסיט אותו אפילו מילימטר, כך שייפול, בלי להיפגע, לצד הנורמטיבי.

באחת הפגישות בונה גדי מחתיכות עץ קטנות מבנה שברירי וגבוה דמוי טרפז. המבנה מתפרק כל הזמן. גדי מתוסכל ומבקש להרוס את המבנה. אני מנסה לעצור את ההרס. אני מציעה לו להשתמש בדמיון ונעזרת במדבקות. הוא מדמיין מבנה רב שכבתי של כבישים ודרכים ומחלפים. אנחנו מדביקים מדבקות אדומות וירוקות של מטוסים ורכבות בחלקים שונים של המבנה והוא מקבל צבע וחיים. גדי ממציא למבנה היסטוריה ומפליג בשבחו. בסוף הפגישה גדי נחוש לתת את המבנה במתנה למנהלת בית הספר. אנחנו צועדים בזהירות עם המבנה הרגיש למנהלת, ששמה אותו בחרדת קודש במדף המרכזי במשרדה. גדי המאושר מושיט לי יד ללחיצה ורץ להסעה.

השנה מסתיימת. בשנה הבאה כבר לא אעבוד כאן. גדי ואני מכינים מצגת למטפלת הבאה, שתדע איך גדי חושב שצריך לטפל בילדים. הוא כותב את ההנחיות בשפתו. הוא בעצם מדבר על אמפתיה, אורך רוח ואהבה.

אחרי חודשיים אני בודקת עם מנהלת בית הספר מה שלום גדי. "גדי כבר לא לומד כאן" היא אומרת "תפסו אותו פורץ לבית בחופש הגדול והוא בבית ספר לעבריינים צעירים." הידיעה מכה אותי במרכז הבטן והגרון חונק. האם הכול היה לשווא? האם נסללה דרכו להנהגת כנופיית פשע? אני מוציאה מהמגירה את מחברת החלומות הכחולה ונזכרת בשיחה שניהלתי עם גדי קצת לפני שנפרדנו. הוא סיפר לי שהוא רוצה להיות מפקד בגולני, אבל קודם הוא יהיה בכלא. "מה זאת אומרת?" אני מתחלחלת. גדי מסביר "אצלנו בשכונה זה ככה. חייבים להיות חזקים ואז אין ברירה ורבים והולכים מכות. אז יש משטרה ובלגן. בכלא נהיים גברים וכשמשתחררים מתגייסים והולכים לגולני."

אני פותחת את מחברת החלומות בעמוד האחרון וכותבת  - "גדי - מחזיקה לך אצבעות".

דפנה שלם, פסיכותרפיה                     

http://daphnashalem.wix.com/psychotherapy 

החתונה הפנימית

החתונה הפנימית

"אנחנו כבר ביחד שלושים וחמש שנה", היא מספרת לי, מוחה את הדמעות. "זוג למופת. נכון, יש דברים שתמיד היינו שונים בהם. הוא קצת מעגל פינות ואני כמו פלס. הוא מסורתי ואני בעיקר חילונית עם חיבת–מה, אנתרופולוגית במהותה, למסורת. אני חייבת להודות שכשהתחתנו, אני הייתי יותר מאוהבת בו מאשר הוא בי. אבל הרגשתי שהאהבה שלו באה אחר כך. יש לנו ארבעה ילדים ובאמת תמיד היינו חברים מאד טובים. אבל יום אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגליי. חברה שלי סיפרה לי, מה שכבר ידעה הרבה זמן, שיש לו מישהי או יותר נכון שהייתה לו מישהי. זה נגמר כבר מזמן, אבל זה לא היה קצר – שנה וחצי. זו הייתה האקסית המיתולוגית שלו, שנקרתה לפתע בדרכו."

אני שומעת את הסיפור זו הפעם הרביעית. אנחנו תקועות בלופ. סמדר בונה את אותו הנרטיב שוב ושוב ולנגד עיננו הוא פעם אחר פעם מתערער ומתפורר, כמו ארמון חול שהגלים נוגסים בו. בפגישה הבאה הוא נבנה שוב ושוב, נהרס וחוזר חלילה. ההיגיון, ניסיון החיים, אוטומט הרגשות האישי שלה – שום דבר לא מצליח לעזור לסמדר להשליט סדר במדרון החדש של חייה.

סיפור דינמיקת החיים המשותפת מבצבץ בכל זאת מבין השורות. כשהכירה את עמוס הוא היה למשך זמן קצר הממונה עליה בעבודה. עמוס שימש גם במשך כל חייהם המשותפים כמנהיג המשפחה. סמדר נמנעה כל השנים מעימותים. גם עכשיו, אחרי גילוי הרומן, היא לא מתעמתת. יש ביניהם שקט מתוח ונתק.

אנחנו יוצאות למסע לגילוי המקורות של דפוס התקשורת בינה לבין עמוס. אנחנו חוזרות לילדותה ולאלם שתקף אותה תמיד בנוכחות אביה, ה"בוס" הראשון שלה. אביה היה "דיקטטור". הוא ציפה שרצונו ייעשה ללא ויכוחים. אחותה התעמתה אתו ללא הרף וסמדר, השתקנית, סבלה סבל של ממש כשצפתה בהם רבים. היא הסתגרה, פיתחה עולם פנימי עשיר, שלאביה לא הייתה כניסה אליו ואיכשהו שרדה.

סמדר מבינה שתוכל להתקדם עם בירור יחסיה עם עמוס רק אם תתמודד עם דמותו של אביה. היא מבינה שהיא צריכה למצוא או להחזיר לעצמה את קולה שאבד מול "הבוסים" בחייה. סמדר מתחילה להישיר מבט אל ילדותה ומאוחר יותר גם אל חייה המשותפים עם עמוס. אחרי החבטה המכאיבה בקרקעית מתחילה סמדר בטיפוס אטי במעלה המדרון. מפגישה לפגישה היא מתחזקת. שרירי רגליה נושאים אותה ביתר קלות בעלייה. היא מתעייפת, אבל פחות. אני מטפסת לצידה... והדרך עוד נמתחת לפנינו ארוכה ומלאת מהמורות.

ומה יונג היה אומר?  

Seldom or never does a marriage develop into an individual relationship smoothly and without crises. There is no birth of consciousness without pain

יונג נהג להשתמש בטרמינולוגיה של חתונה פנימית בין החלקים הגבריים והנשיים של הנפש. ניכוס החלקים הנשיים והגבריים, שניהם גם יחד, הן לאישה והן לגבר יאפשרו יחסים עם בן המין השני, משוחררים ככל האפשר מהפקדת חלקים פנימיים אצל בן הזוג.

יונה ונערה

יונה ונערה

יש לי יחסים עם יונה. אין לה שם ואני אפילו לא יודעת אם בלהקה גדולה של יונים אדע לזהות דווקא אותה. הכול התחיל לפני כארבעה חודשים. אבל קודם הקדמה קטנה - אני מאד אוהבת ציפורים. יש לי העדפה לסוגים מסוימים. הכי אני אוהבת שלדגים. יונים אף פעם לא אהבתי. היו לי הרבה סטריאוטיפים לגביהן. חשבתי שהן לא חכמות, שהן מציקניות, שהן לא לומדות מהניסיון ושהן מלכלכות. פעם, בבית הקודם שלי, נעמדה יונה מעבר לחלון הסגור. התבוננתי בה בתשומת לב ואז ראיתי, לזוועתי, תולעת יוצאת מבין מחסה כנפיה ושבה חזרה למסתור הכנפיים בצידה השני של היונה. מאז, כל פעם שאני רואה יונים אני נזכרת בתולעת.  

אז לפני ארבעה חודשים התחיל מאבק ביני לבין היונה, שנכנה אותה בשם מקורי – יונה. יונה הייתה נחושה להקים קן באחד העציצים שלי. מכיוון שיונה היא יצור לא ממש מתוחכם היא לא הצליחה להסתיר את כוונותיה. בכל פעם שראיתי אותה חגה ובודקת ספוטים יצאתי החוצה בריצה בקולות קרב אינדיאנים והברחתי אותה. יונה לא התרשמה. היא ידעה שאני לא כל הזמן בבית ושבכלל בני אדם הם יצורים די נרפים יחסית ליונים. אחרי מאבק של שבוע מצאה יונה פינה בעציץ עם גישה מעט נסתרת. כשגיליתי אותה כבר דגרה מעדנות על שתי ביצים. הדילמה המוסרית שלי הייתה קצרה. נכון, יונים מביאות כינים ותולעים, אבל מה זה מול פלא הבריאה. אז נסבול קצת.

כמו רוב מערכות היחסים גם התפתחות היחסים ביננו הייתה איטית עם נסיגות ועם עליות. לפעמים שכחתי שהיא שם וחלפתי על פני העציץ ואז יונה פרחה ממנו בבהילות כל עוד נשמתה בה, מרפרפת בכבדות בכנפיה סנטימטר מפני. מבהיל למדי מצד אחד אבל מצד שני מאפשר סוף סוף הצצה מקרוב על הקורה בקן. וכן, יום אחד זה קרה. ראיתי שם גוזל צהוב שחור עם מקור גדול שחור נשען בכבדות על ביצה שלא התבקעה. מאז ערכתי אצלו ביקור יומי. ראיתי אותו מתחזק. ראיתי שאחיו מסרב לבקוע מן הביצה וכך הופך את יוני לבן יחיד. התעוררו בי רגשות אימהיים או אולי טרום סבתאיים.

ואז נסעתי לחו"ל. כשחזרתי הקן היה ריק. לא יונה, לא יוני. רק ביצה אחת שלא התבקעה. אני לא יודעת מה קרה. בתחושה שלי יוני לא היה בשל עדיין לחיים עצמאיים. יכול להיות שקרה משהו נורא. אני לא יודעת ולעולם לא אדע. יונה ממשיכה להגיע. היא לא נכנסת לעציץ. היא עומדת על המעקה, יורדת לרצפה, משוטטת במרפסת קרוב אלי ואני מרגישה שהיא מרגישה שזה קצת גם הבית שלה. את הביצה שלא התבקעה השארתי בעציץ. אני מרגישה שזו צריכה להישאר הטריטוריה של יונה ואני לא נוגעת בה.  מה שבטוח - נרפאתי מהסטריאוטיפים שלי ותודות ליונה וליוני אני אפילו עכשיו קצת מחבבת יונים.

ומה יונג היה אומר על זה?

טוב, הגזמתי! לא על כל דבר יונג היה מגיב.

שיעור ציור | מה יונג היה אומר על זה | דפנה שלם

שיעור ציור

גידי מספר שבגיל 75 הוא התחיל לצייר. כמה דקות קודם אני פורשת בפני הקבוצה את משנתו של יונג לגבי המסעות בחיים: מסע הגיבור של מחצית החיים הראשונה והמסע אל העצמי במחצית השנייה של החיים. יונג האמין בהתפתחות אישית משמעותית דווקא בגיל המבוגר. גידי שומע ומתרגש. גידי מתקשה בהליכה. הוא כבד משקל עם עיניים כחולות עמוקות וחיוך דק. בתחילת השעה הוא יושב שקוע בכורסה. לאט לאט הוא מזדקף וככל שהדיון מתמשך הוא רוכן יותר ויותר קדימה כדי לא להפסיד אף מילה. הוא מספר שמעולם לא צייר. בבית האבות הרגיש דחף לצייר. אין לו מורה, אבל יש לו סקרנות והוא מלמד את עצמו להתבונן ולהעביר לדף את מה שהוא רואה. הבן שלו "יורד" עליו. "מה יש לך מציור?" הוא אומר בכל פעם שגידי מראה לו תמונה שסיים לצייר. אני אומרת לו שהבן שלו עוד במסע הראשון וטבעי שהוא עדיין לא יכול להבין מה מרגישים ועוברים במסע השני. גידי מספר שכשהוא מצייר הוא "כמו בפנטזיה..אני ממש לא פה".

אני מתרגשת לשמוע את דבריו של גידי. בצירוף מקרים מפתיע אלך אחרי הצהריים בפעם הראשונה בחיי לשיעור ציור. בשיעור ציור כמה שעות אחר כך אני נזכרת בגידי. אנחנו מקבלות בהתחלה משימות קלילות  - מציירות ריבוע ובתוכו קוים וסימנים לפי ההנחיות. אני מרגישה קצת מרחפת. אין ספק שמופעל כאן מנגנון פנימי אחר מזה שאני מורגלת להפעיל. העיסוק במילים מפנה את המקום לעיסוק בקואורדינציית עין יד ובהתמסרות לתנועות מונוטוניות.

המורה מדליקה מנורה ומכוונת אותה מעל לקוביית קלקר. היא מסבירה לנו על צל. זו פעם ראשונה שאני מבחינה שצל לא רק שכוב ליד האובייקט אלא נוטה לטפס קצת עליו. המורה מסבירה כי הצל השחור משתקף על החלק התחתון של האובייקט הלבן. מפליא לחשוב שיכולתי לחיות כל השנים בלי לשים לב לזה. אני נזכרת שבעצם את הקונספציה של צל התקשיתי לתפוס עוד כשהייתי ילדה. אני זוכרת שחיכיתי בתחנת אוטובוס ביום קיץ וכל שאר הנוסעים שחיכו בתחנה חיכו לאוטובוס ממרחק של כשני מטר. לא הבנתי למה. ילדה ייקית תמימה שכמוני האמינה שכשמחכים לאוטובוס, צריך לחכות בתחנת האוטובוס. לעומת זאת יתר הנוסעים האמינו שב-32 מעלות כדאי לחכות בצל. הייתי צריכה כמה וכמה אפיזודות שכאלו כדי להתוודע לצל ולמחסה המבורך שהוא מציע.

ומה יונג היה אומר על זה?

"הראייה שלך תהיה בהירה כאשר תצליח להתבונן אל תוך ליבך. מי שמסתכל החוצה רואה חלומות ומי שמסתכל אל תוך עצמו – מתעורר." מגידי ומשיעור הציור למדתי שאפשר להסתכל פנימה גם כשמתבוננים בתשומת לב החוצה ואז חוזרים פנימה. יונג

להיות זרה

להיות זרה

אני כותבת תוך כדי ג'ט לג, יעפת בעברית. לא ניסיתי סמים, לא אוהבת אלכוהול, אז זה מרגיש לי הכי קרוב לסוטול. מעניין מה זה יעשה לפוסט. ניו יורק הפגישה אותי באינטנסיביות עם חווית היותי זרה. בואו נתעכב על התחושה  - אני מגיעה למקום שאני לא מכירה את הכללים שלו.  ההרגלים, ניסיון החיים, התחושות המלוות מחשבות – הכול פה שונה.

אין לי בסיס מוצק ממנו אני יכולה בביטחון מסוים להתחיל להסיק מסקנות. במצב כזה יכולה להתחיל קומדיה של טעויות. אני נזכרת בטירונות שלי (הקטע הבא לקוח מספרי – ד.ש), טירונות כעתודאית בין שנת לימודים א' וב'. מפקדת הפלוגה אספה אותנו לשיחה. מ"פית בטירונות היא חצי אלוהים, כי בינה לבינינו יש עוד מפקדות כיתה ומפקדות מחלקה. אבל מכיוון שהייתי, בשלב הזה, רק אורחת לשלושה שבועות בצה"ל, לא ידעתי את העובדה המשמעותית הזו. מפקדת הפלוגה הייתה חביבה. התאספנו כאן כדי לשוחח ולשמוע מכן איך אתן מרגישות ולתת לכן אפשרות לשאול מה שתרצו. תרגישו נוח לדבר על כל דבר בלי כל חסמים. בחשש החלו הבנות להשמיע קול. כל הבנות שאלו שאלות אינפורמטיביות – מתי יוצאים הביתה? כמה ק"מ נלך במסע המסכם? וכיוצא בזה. אותי הטרידה שאלה יותר עקרונית. לאור העובדה שכולנו לובשות אותן המדים ועושות אותן הדברים ובעצם ניטל מאתנו הייחוד שלנו, האם יש אפשרות שנוכל להיזכר במי שהיינו לפני הטירונות בזמנים שאחרי הפעילות למשל באמצעות פעילות בידור או חינוך לאחר שעות הפעילות, או באספקת עיתונים וספרים או בפעילות הווי בשבת?

דממה השתררה בחדר.

מיד הבנתי שעשיתי טעות. הסתבר לי מיד באופן אינטואיטיבי שמפקדת הפלוגה סתם אמרה שניתן לדבר על כל דבר. בעצם היא התכוונה לשאלות אנמיות ולא למה שיכול להריח אפילו כביקורת מוסוות. מפקדת הפלוגה מלמלה משהו לא מחייב שעוד יגיעו פעילויות כאלו וסיימה את המפגש.

שבוע וחצי נותרו עד סוף הטירונות. בקבלת השבת שערכה לנו המ"כית יומיים לאחר מכן היא סיימה את הפעילות בשאלה שכוונה ישירות אלי – תגידי, זה  מספיק תרבותי בשבילך? לקחו לי כמה דקות להבין למה היא מתכוונת ועדיין לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון. כעבור יומיים הייתי בטוחה יותר ביכולת ההבנה שלי.

בערב הגיע אלינו מדריך ידיעת הארץ שהקרין שקופיות וסיפר מסיפורי ארץ ישראל. כשהסתיימה הפעילות שאלה מפקדת המחלקה אם הפעילות הייתה מספיק חינוכית עבורי. הפעם דווקא הבנתי מהר את השאלה וגם הבנתי שבשבוע הקרוב אני צריכה להיכנס לכוננות ספיגה. טקס הסיום הגיע. לפני שיצאנו לרחבת המצעדים חילקה לנו מפקדת הפלוגה אלבום תמונות למזכרת מתנת 'האגודה למען החייל'. כשהיא לחצה את ידי והעניקה לי את האלבום היא שאלה בחיוך דק – זה מספיק תרבותי וחינוכי בשבילך? אני חושבת ששם, באותו רגע, החלטתי כי אחרי שאסיים את לימודיי ואתגייס לצבא כחיילת מן המניין, אצטרף לחיל חינוך.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג תרם לנו את המושג של ארכיטיפ הצל, שמסמל את אותם חלקים בנפש שנתפסים בעיני האדם כזרים לעצמו. אלו אותם חלקים בעצמו אותם הוא מסרב לקבל ולכן מדחיק אותם. אלו אותם חלקים שבאמצעות השלכה האדם מזהה אצל האחרים והם זוכים מצדו ליחס שלילי של כעס, שנאה או קנאה. יונג ממליץ להתמודד עם הצל ולנכס אותו במקום להשליך אותו. הוא רואה בהתמודדות זו אבן דרך משמעותית בתהליך ההתפתחות האישית, שיונג מכנה אינדיבידואציה.

דפנה שלם

אני רואה שמשקים פה את הצמחים

אני רואה שמשקים פה את הצמחים

"אני רואה שמשקים פה את הצמחים". את זה היא אומרת לי אחרי חודש טיפול. בכל שבוע היא נכנסת, אומרת שלום ותוך כדי שהיא מתכופפת לעבר הכורסא, היא ממששת את האדמה בעציץ. לא אומרת דבר. תמיד העציץ קצת לח. לא בזכותי, אני חייבת לציין. מישהו עלום שם מקפיד להשקות את העציצים בתחנה.

כנרת הייתה בת ארבעים ושתיים, מוזיקאית חובבת וזבנית בחנות בגדים. היא הגיעה לתחנה בעקבות אונס שחוותה בנערותה וקשיים בזוגיות. אישה נאה סתורת שיער, לבושה ברישול, תמיד באדום או בגווני אדום. "תראי, אני לא בטוחה שאת המטפלת הנכונה בשבילי", היא פותחת. "אני מעוניינת במטפלת הרבה יותר מנוסה. אני מקרה קשה ואני צריכה מטפלת תותחית על." משהו בי מתחיל להתכווץ, אבל אני נושמת כסדרי, נזכרת בהצלחה בהנחיות שקיבלתי במדיטציה. אני מציעה לה שננסה, שנתחיל ומבטיחה לה שאם לא הייתי בטוחה ביכולתי להציע לה טיפול מקצועי, הייתי מעבירה אותה למטפלת אחרת. אני מציגה את עצמי וכנרת באחת נדלקת: " אז את גם ביבליותרפיסטית. למה לא אמרת? ישר הייתי מקבלת אותך. אני לא רק מלחינה אני גם כותבת שירים והוצאתי ספר שירה. בפעם הבאה אביא לך."

השירים הופכים להיות במוקד החלק הראשון של הטיפול. לעיתים היא מביאה שירים שכתבה בבית ולעיתים היא כותבת תוך כדי הטיפול. משבוע לשבוע הופכת הופעתה להיות מוקפדת יותר. לאחר שלושה חודשים כנרת מגיעה לבושה בג'ינס כחול ובחולצת תכלת. השינוי מפעים. כל כך התרגלתי לראות אותה באדום. צבעים חדשים נכנסים לחייה. לפני שכנרת נכנסת לחדר הטיפולים, גם אני נהיית, להפתעתי, מודעת לבחירת הצבעים של הבגדים שלי.

השירים סוערים בתוכה. גם חיי האהבה שלה סוערים ומלאי תהפוכות. היא גרושה ומחפשת זוגיות, בכל מקום. יחסיה עם בנה המתבגר רצופים משברים. כנרת מתקשרת אלי בין הפגישות ומדווחת על דרמות ותהפוכות. תשובתי אחת – נדבר בטיפול. אני מבינה שהיא מבקשת גבולות ויציבות. לאט לאט פוחתים הטלפונים וגם הדרמות.

בהדרגה מפסיקה כנרת להביא שירים. מה שקורה אתה במציאות תופס עתה נפח גדול מהזמן בפגישות. אנחנו נוגעות בילדותה, בדמויות הוריה ובקשיי התקשורת איתם. אנחנו גם נוגעות בטראומה המינית לאט ובזהירות. חוטים זעירים נקשרים בין ילדותה ונעוריה המיוסרים למציאות חייה כיום. הפגישות עוסקות כעת באנקדוטות מחייה ובניתוח תגובותיה. כנרת מתחילה לקרוא ספרי פסיכולוגיה ועולם חדש ומובן יותר נפרש לעיניה. היא מתחילה להלחין שירים חדשים, שונים. חיצוניותה משתנה דרמטית. היא צובעת את שערה, קונה בגדים בצבעים שונים ומתחילה לעבוד כמפעילת חוגי מוסיקה.

עוברות שנתיים. לכנרת זוגיות חדשה. יחסיה עם בנה עדיין יודעים עליות ומורדות, אבל כנרת משדרת שלווה. נראה כאילו עמוד שדרה חדש, יציב וגמיש גם יחד, אוחז את גופה. תהליך הפרידה מהטיפול הוא ארוך ורצוף רגשות עזים. בפגישה האחרונה כנרת משמיע לי שיר שכתבה במיוחד לאירוע – "הייתי אדומה" היא קוראת לו.

ומה יונג היה אומר על זה?

"פגישה בין שני אנשים כמוה כשני חומרים כימיים הבאים במגע זה עם זה; אם ישנה תגובה, שניהם עוברים תהליכים של השתנות." קארל יונג

http://daphnashalem.wixsite.com/psychotherapy

תיאוריית הבלוט

תיאוריית הבלוט

 לאחרונה אני קוראת ספר בשם the soul's code של ג'יימס הילמן, פסיכולוג יונגיאני בן זמננו. הספר לא תורגם לעברית. בספר מדמה הילמן את נפשו של הילד לבלוט, שבתוכו כבר מצוי הזרע לכל מה שיתפתח בהמשך החיים והוא תמצית של כל מה שייחודי רק לו.

וכך אומר הילמן בפיסקה הראשונה של הספר אותה תרגמתי (אינשאללה אתרגם את כל הספר..) – יש בחיים האנושיים יותר מאשר התיאוריות שלהם מאפשרות לנו להבין ולדמיין. במוקדם או במאוחר נראה שמשהו קורא ומכוון אותנו לעבר מסלול ייחודי. אתה יכול להיזכר באותו "משהו" כרגע של איתות בילדות כשדחף שהגיע משום מקום, איזו היקסמות, איזה מפנה מיוחד של אירועים היכה כמו הכרזה: זה מה שאני חייב לעשות, זה מה שאני חייב שיהיה לי. זה מה שאני."

אז נכון שלפעמים יש ילדים שאנחנו יודעים והם יודעים שיהיו רופאים, שחקנים, זמרים, מדענים. אלו המקרים הקלים. אני לא הייתי כזו. לא ידעתי כלל מה אני רוצה לעשות בחיים. היה לי בילדות תחביב מוזר, שרק אחרי קריאת ספרו של הילמן נזכרתי בו שוב. הייתי הולכת ברחוב ומנסה לקלוט, לצלם במוחי אנשים נכנסים לבית שלהם. היה לי חשוב לאתר אנשים שנכנסים לבית שלהם ולא סתם כאלו שבאו לבקר אצל מישהו. אני חושבת שהייתי מנסה לזהות בפנים של האדם את הרגש שלו בזמן הכניסה הביתה.  

אחרי כן גדלתי וביליתי כעשרים שנה בצבא קבע ורק אז התחלתי את המסע השני שלי בחיים – להיות מטפלת. וחשבתי בעקבות קריאת הילמן והזכרונות שצצו לי שהבלוט האישי שלי היה שמור ומוגן, יתר על המידה כנראה, כל אותן שנים בהמתנה לתנאים הנכונים לנביטה ולצמיחה. רציתי אולי לראות את עצמי חוזרת הבייתה, אבל לא פיצחתי בילדות מה המשמעות של בית עבורי. הבית שלי, כמו רוב הבתים בעולם, לא היה בית מושלם עבורי. ידעתי עמוק בפנים שיש דבר כזה, בית נכון עבורי, בית של הנפש – אבל בשלב הזה לא גיליתי מהו. שנים מאוחר יותר יכולתי להחליף את המילה בית במילה נינוחות. אני חושבת שזה מה שחיפשתי. רציתי להיות נינוחה בביתי ובנפשי. היום כמטפלת אני מבקשת להעניק למטופלים נינוחות ותחושת בית בנפשם. נינוחות אין פירושה מנוחה או קפיאה על השמרים. ההיפך הוא הנכון. נינוחות הוא הלך רוח שמאפשר לקבל את החיים כפי שהם עם העליות והמורדות מתוך יציבות של עמוד השידרה הנפשי, או בלשונו של יונג – ציר אגו סלף.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג היה אומר לגבי ארכיטיפ הבית, שהאם היא הבית הראשון שלנו. אם יש קומפלקס אם חיובי – יש בית. אם אין – יש עבודה..