מנדלה

אפס דלק

אתמול נסעתי לחיפה דרך בית אורן. לפני שיצאתי מהבית בהרצליה הבנתי שמיכל הדלק מתקרב לסופו. בדקתי בוויז כמה קילומטרים לחיפה, בדקתי במיכל דלק לכמה קילומטרים יש לי דלק. עשיתי אחד פחות השני ויצא לי 40 ק"מ. יש לי 40 ק"מ ספיר. טובת לב יצאתי לדרכי. כשאחזור מהאוניברסיטה אתדלק. שמעתי מוזיקה, הבטתי בציפורים הנודדות, רן בי שיר ויפתה הארץ בעיני. עליתי בפיתולי הכרמל ואז הבנתי שכנראה פספסתי משהו בשיעורי הפיזיקה או בשיעורי המכניקה במסגרת שיעורי הנהיגה  - משהו מהאזור הזה, הריאלי. אני באמת טיפוס די  הומני.
מה מסתבר?
שכשעולים בהר מפותל, זה מצמיא את הרכב והוא שותה פי שניים דלק. עד כאן – נחמד. החיים הם בית ספר. הבעיה הייתה שאיפשהו אחרי בית אורן, עוד לפני הסיבוב לתוך חיפה, הראה הצג של הדלק 0. מישהו ראה פעם 0 בצג הדלק?

מנדלה

עקב חינוך ייקי  התפתיתי לעצור. הרי אם המחוג אומר אפס, אז אין דלק וצריך לעצור. מזל שאני חיה מספיק שנים בישראל (כל חיי, אגב) כדי שידבק בי משהו מהתרבות הישראלית. אז הוא אמר 0, אבל הוא נוסע, אז סתם תחמנו אותי. נשמע cool? אז זהו שלא. האמת היא שבשלב הזה הרגשתי מאד קרובה לאדם הקדמון. הזעתי, הלב שלי דפק והייתי חייבת לסגור את הרדיו, כי הייתי צריכה לגייס את כל החושים שיש לי כדי להתמודד.

אני חושבת עכשיו בנינוחות המקלדת – למה הייתי כל כך בלחץ? יערות הכרמל לא דומים לאמזונס. אם אתקע שם? אז מה? אקרא לגרר, אפסיד את השיעור הראשון, אבל שום סכנת חיים אין פה. אבל אני הרגשתי כאילו צ'יטה רודפת אחרי ובעצם מדובר בהישרדות.  שחזרתי את הלך המחשבה שלי ומסתבר שאני מסתובבת עם עיוות חשיבה בסיסי. זה היה אמור להיות יום ארוך ביותר – לימודים ואחר כך אני מטפלת. אחזור להרצליה רק ב-11 בלילה. היו לי תכניות מדויקות וחשובות בעיני. המוח שלי התבלבל -  הוא הניח שביצוע תכניות שווה להישרדות ושיבוש בתוניות שווה לסכנת חיים. מעניין בעוד כמה תחומים המוח שלנו מבלף אותנו ונותן ערך רב מידי, ערך קיומי לאחד התסריטים האפשריים תוך שהוא מדמה את יתר התסריטים האפשריים לסרט אימה ובלהה.

ומה יונג היה אומר על זה?

אי השקט המתעורר בנו תדירות בחיים עם גילוי זה או אחר של שיבוש בתוכניות הוא נסבל אם אנחנו זוכרים שיש לנו מרכז, יש לנו סלף. אם יש לנו את עצמנו – יש לנו את הכול.

"המאנדלה – התהוות, השתנות, הגילוי הנצחי של ההכרה וזיהוי העצמי, הכוליות של האישיות, כאשר הכל תקין היא נתונה בהרמוניה, אך לעולם לא תסבול הונאה עצמית. כשהתחלתי לצייר מאנדלות גיליתי שהכול, כל השבילים שהתנהלתי בהם, כל הצעדים שנקטתי בהם הוליכו שוב אל נקודה אחת, משמע אל הנקודה המרכזית. יותר ויותר התבהר לי שהמאנדלה היא האמצע. זהו יעדם של כל השבילים. זוהי הדרך אל המרכז, אל האינדיבידואציה. במשך אותן שנים הבנתי כי היעד של ההתפתחות הנפשית הוא העצמי. אין התפתחות קווית, יש רק נתיב מעגלי המקיף את העצמי וחותר אליו. קיימת התפתחות אחידה, אך לכל היותר בהתחלה, מאוחר יותר הכל מכוון אל המרכז. תובנה זו העניקה לי יציבות והשקט הפנימי חזר אלי בהדרגה. ידעתי שבגילוי המאנדלה כביטוי של העצמי השגתי את מה שעבורי היה התכלית הסופית. ייתכן שיש אדם שידע יותר, אך לא אני". (קרל גוסטב יונג)

על חווית ההדרכה

על חווית ההדרכה

לקח לי הרבה זמן לבקש עזרה. ניסיתי לבנות את הקורס לבד. חיפשתי השראה בספרים, בתרבויות אחרות, בתוך תוכי. הרגשתי שהלכתי לאיבוד. ואז פניתי להדרכה. בהתחלה עוד הסברתי כמה שאני יצירתית וזקוקה רק לכוונון קטן ומסוים. ובסוף שמתי את זה על השולחן – אני לא מוצאת את דרכי בסבך הרעיונות וההבלחות היצירתיים וזקוקה לאיזושהי מסגרת מארגנת. בתוכי חשבתי "מה דעתך להכתיב לי את מבנה הקורס ופירוט הפעילויות ונגמור עם זה?" אבל דאגתי שיהיו אלו מחשבות חרישיות וששום הברה מהטקסט הדמיוני הנחרץ הזה לא תזלוג החוצה.

הדרכה

וזה הצליח לי. המדריכה באדיבות ובאריכות נתנה לי מסגרת למפגשים ורעיון לפעילות פתיחה. מעודדת הגעתי לפגישה הבאה, הוצאתי את העט והמחברת ואמרתי לה שהיום אני מבקשת לבנות יחד אתה את המפגש השני. פירטתי כמה מחשבות ראשונות ואז ביקשתי שתמליץ על טקסט שאתו אעבוד. היא הניחה את העט, שילבה את ידיה ואמרה מילה אחת: "לא".

אני לא יודעת אם גם אצלכם יש כפתורי הפעלה חבויים שאם אדם במקרה לוחץ עליהם מתפתחת תגובת שרשרת?
לי יש כמה כאלו במקומות נסתרים.
אחד מהם מופעל כשאומרים לו "לא".
השרשרת התגובתית מתמקדת ראשית בפן הפיזי – עולה לי מין תחושת לחץ בבטן, שמטפסת במהירות עד ארובות העיניים וגורמת להם ללחות מסוימת. למזלי, אני נזכרת בשלב הזה, שאני כבר לא בת שתיים עשרה ועל ידי כך מתאפשר לי לשמור את הלחות בתוך גבולות העין. השלב השני בשרשרת הוא נפשי. מתייצבות לנגד עיני כל הפעמים שאמרו לי "לא", כל דמויות הסמכות, שמתוקף כוחן סירבו למשהו שרציתי. בדמיוני אוחזות הדמויות ידיים ומחליפות קריצות. ואז אני שוב נזכרת שאני כבר לא בת שתיים עשרה. ואז עולה החוליה השלישית בשרשרת – זו שאומרת "רגע, רגע.. אולי יש כאן משהו. בואי נעיף את חוליה אחת ושתיים אחורה ומכיוון שאת כבר לא בת שתיים עשרה, את בהחלט מסוגלת לעשות את זה ולשאול את המדריכה שאלה קצרה ועניינית – "למה?"

טוב, אחר כך הסיפור כבר לא כל כך מעניין. דיברנו והיא הסבירה וניהלנו דיון על החיבור בין החוויות האישיות ובין תכני הקורס ועל הדרך היצירתית שתוביל אותי לאן שאבחר ושאחר גם מתוך חווית החיפוש והמציאה, אוכל גם אני להוביל את משתתפי הקורס בדרכם. היא תהיה שם כדי לכוונן את החיפושים ולעזור לי בתוואי.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג כנראה היה הביבליותרפיסט הראשון. כך הוא כותב בזיכרונותיו:
"התחלתי לכתוב מכתבים לאנימה, משמע לחלק בתוכי שעמדתו שונה מזו של עולמי המודע. בכל ערב כתבתי בהקפדה רבה, חשבתי שאם לא אכתוב לא תימצא דרך לאנימה להופיע בדמיונותיי. כמו כן, על ידי הכתיבה תימנע מן האנימה האפשרות לעוות את הדברים....הייתי נוהג אז לשאול את האנימה: " ומה אתך עכשיו? מה את רואה? הייתי מאד רוצה לדעת", אחרי התנגדות כלשהי היא כרגיל הפיקה דימוי. מיד עם הופעת הדימוי היו האי שקט והמועקה נעלמים. כל המטען האנרגטי של רגשות אלו היה מועבר להתעניינות ולסקרנות לגבי הדימוי."

תשישות החמלה אצל מטפלים Compassion Fatigue

תשישות החמלה Compassion Fatigue

המונח המקובל הוא תשישות החמלה.

ההרגשה היא של קנקן שמתמלא בעוד ועוד מים, שזולגים מכל צדדיו.

שמישהו יסגור כבר את הברז!

תשישות החמלה Compassion Fatigue

כשהילדים שלי היו בטירונות והייתה להם שעת ת"ש קצרצרה קיבלתי בטלפון בהזרקה את תמצית הקשיים הפיזיים, קשיי ההסתגלות, הגעגועים והאבל על הפרידה מחייהם הקודמים. כשסיימתי את השיחה הרגשתי שאבן כבדה הונחה בקרבי, חוסמת מעבר חמצן לאיברים ובאופן כללי יונקת מקרבי את לשד החיים. הילדים שלי לעומת זאת הרגישו ממש ממש טוב אחרי השיחה ונרדמו עם חיוך על מיטת המתכת באוהל.

ככה אני לפעמים מרגישה כשמסתיימת שעה טיפולית או מפגש של קבוצה, בהן עולים נושאים קשים וצריך להכיל את ההצפה ואחר כך לחזור להכיל גם את חיי האישיים ואת העניינים החשובים והפעוטים של היומיום. ואז, לא תמיד אני מצליחה להבין בזמן אמת מה אני באמת מרגישה. אני נזכרת בסיום של אחת הקבוצות המאתגרות הללו. אני מחפשת את המפתחות של הרכב, מפשפשת מותשת בתיק. לא מוצאת. מתיישבת על ספסל ליד הרכב. אני לא ממש מצליחה לפענח איך אני מרגישה, אבל אני מרגישה מוזר. מתחילה לפרוק את מה שבתיק – נרתיק משקפיים אחרי פנקס, ארנק אחרי מסטיק מעוך, חשבונית אחרי כדור אופטלגין עד שהמפתחות מואילות סוף סוף להציץ מתוך הריצ'רץ' הפנימי. אני מתניעה ויוצאת בדרכי הביתה. מזל שיש ווייז – מין מבוגר אחראי שמבין בדרכים ומנחה אותי בבטחה. אחרי כמה דקות הטלפון מצלצל והוא שואל –

"בא לך סרט?"

ומעולם, מעולם לא שמחתי כל כך על השאלה כמו עכשיו.

פתאום הבנתי מה אני באמת מרגישה ומה אני צריכה – ניקוי ראש: יש  ראש והוא מלא ועמוס וצריך לנקות, לסדר ובעיקר לאוורר.

אנחנו נפגשים בקולנוע. הקופאית אומרת שמהסרטים שיש עכשיו היא ממליצה על סרט המתח.

מתח? בטח, למה לא?

הרי כולם בסרט דמויות פיקטיביות. למה שאקח ללב את הבעיות שלהן ובוודאי שלא אהיה שרויה במתח בגללן.

חוטפים את האוטובוס, הגיבור נורה, המאפיה רודפת אחריו, אבל אני יושבת בקולנוע לוגמת לימונדה ומחייכת.

ומה יונג היה אומר על זה?

קארל גוסטב יונג האמין שהארכיטיפים עומדים בבסיס נפשנו. הארכיטיפים אף פעם לא מופיעים בצורתם הגולמית אלא בצורת קומפלקסים אישיים, שהם שילוב של הארכיטיפים עם התנסויות החיים. יונג דיבר על ארכיטיפ האב, האם, הגיבור, הנער, המורה, המרפא, הטריקסטר, הזקן החכם ועוד. כל אלו חלקים בתוך נפשנו, שנענים למעין קוד לא מודע שמפעיל אותם ואז אותנו. לכל ארכיטיפ יש קוטב שלילי וקוטב חיובי.  אז מה קורה כשאנחנו מתקרבים מידי לארכיטיפ? מה קורה כאשר אנחנו מזדהים איתו יתר על המידה? מאמינים שאנחנו רק הוא?

במצב זה אנחנו יוצאים מהאיזון ואז מופיעות תופעות כמו תשישות או יהירות או חד צדדיות או צדקנות או הרבה דברים אחרים.

כי האמת היא שאף פעם אנחנו לא רק מורים או רק הורים או רק קוסמים.

אנחנו תרכובות מורכבות וייחודיות של תפקידים ותכונות ונסיבות חיים.

אנחנו כולנו מיוחדים, ובעיקר אנחנו כל הזמן משתנים ואז לתרכובת יש כבר מרכיבים אחרים. כמו הסימפטומים של המטופלים, כך גם הסימפטומים של המטפלים הם בעצם מורי דרך עבורנו לבחון שוב את האיזון והרכב חומרי התרכובת ולהחזיר את המערכת לשיווי משקל.

שמחה

שמחה

לפני שבוע, כשסיימנו את הסמסטר. המרצה, מיוחדת ויוצאת דופן בנוף האקדמי, פיזרה נרות על השולחן, סגרה את האור וביקשה  מאתנו לומר מה אנחנו מאחלות לעצמנו. כשהגיע תורי שמעתי את עצמי אומרת – "שמחה".  אתם מכירים את הסיטואציה הנדירה הזו שמילים נפלטות מפינו בלי שעברו את המסננת הרגילה של רגשות ומחשבות ומה ראוי ומה כדאי ומה מתאים? אז, זה היה רגע שכזה.

שמחה

בדרך הביתה חשבתי על התשובה שלי. שמחה זה כמובן חיובי אבל מה קרה להגשמה עצמית, למימוש או אפילו סתם לבריאות? מכיוון שהדרך הביתה ארכה שעה וחצי הייתה לי הזדמנות לפצח את החידה.

הגעתי למסקנה ששמחה כוללת את המימוש, ההגשמה ואפילו את הבריאות, בעיקר זו הנפשית. אני חושבת שהרבה יותר קשה לנו לנטר את התפתחותנו האישית מאשר לעקוב אחר התפתחות מטופלנו או ילדינו. כשאנחנו עוברים שלב במסע ההתפתחות שלנו, אין מי שיעדכן אותנו עליו. לוקח לנו זמן לעדכן את הערכתנו העצמית ולנסח מחדש את המיתוס האישי שלנו.

נזכרתי בנסיעה בשבוע שעבר להנחיית המפגש הראשון של קבוצה חדשה. זו הייתה סדנה ראשונה מסוגה וההכנה לוותה בדריכות ובאי ודאות. עסקתי במפגש בראשי שבועות רבים. בדרך למפגש הראשון הרגשתי פתאום שמחה. בבת אחת כבר לא הייתי יותר במתח. הרהרתי באפשרות שהשמחה טעתה בכתובת. ייתכן שהיא כיוונה למכונית לידי, שם ישב זוכה בפיס. אולי בגלל שהאצתי נחתה השמחה אצלי?

בדרך חזרה מהאוניברסיטה סוף סוף הבנתי על מה ולמה השמחה באה לבקר אותי בדרך לסדנא. אני חושבת ששמחתי, שאני עושה מה שיועדתי לעשות, מה שהסתתר כל השנים ועכשיו בא לידי ביטוי. מה שבטבע שלי. וניסיתי להיזכר מתי עוד הרגשתי שמחה. ואז הבנתי שקודם כל זה קורה הרבה פעמים כשאני בתנועה, ברגל או ברכב והכי הרבה פעמים עולה השמחה כשאני מתבוננת בטבע. כשאני אומרת טבע, אני מתכוונת לטבע לייט. אני עירונית והטבע שלי מורכב בעיקר מציפורים, חתולים ומחוף הים. אם למשל אני עומדת בפקק ובאי התנועה שלידי אני רואה דוכיפת מנקרת בדשא שוב ושוב עם המקור העצום והחד שלה ועם הכרבולת האינדיאנית שלראשה, אני בסיכון גבוה להרגיש שמחה.

עכשיו חלקי הפאזל התחברו! כנראה שאנחנו מרגישים שמחה כשאנחנו מתחברים לטבע – הטבע הגדול והטבע הפרטי. שני המצבים מרגישים נכונים ומעלים בנו שמחה. אפשר לקרוא לשמחה הזו שמחת הקיום. היא כוללת בריאות נפשית ומימוש והגשמה עצמית.

היא לא קשורה לדברים משמחים.

אפשר להרגיש שמחה גם כשעצובים או כשמתוחים.

השמחה זו היא בעצם התשתית של הדברים, שמעליה יכולים לשכון  רגשות ומצבים מכל הצבעים והגוונים.

ומה יונג היה אומר על זה?

יסלח לי הפעם יונג. אני בטוחה שאם היה מכיר את ג'ק קורנפילד היה מסכים פעם אחת שאוותר על ציטוט משלו למען ציטוט של קורנפילד.

אומר קורנפילד בספרו הלב הנבון –

"רבים מאתנו חיים עם התניות שגורמות לנו לחשוש משמחה ומאושר, אבל האושר דרוש להתעוררות… הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד פונה אלינו ואומר: דעו שהאושר נדיר, קשה ויפה יותר מהעצב. לאחר שתגלו את התגלית החשובה הזו, יהיה עליכם לאמץ את האושר כחובה מוסרית."

וממשיך קורנפילד בקריאה למטפלים:

"האושר הוא חלק מהמודעות. כשנמצא אותו בתוך עצמנו, נוכל לראותו אצל אחרים"

טיפול פסיכותרפי במגזר החרדי

שורלה

שורלה הגיעה אלי בחשש רב. אני הייתי "החילונית". היא הייתה "החרדית". איך זה יעבוד לא ידענו שתינו. את המפגש הראשון הקדישה שורלה לפירוט הסיבות שהביאו אותה לטיפול. כל כמה דקות היא טרחה לציין שזו הבעיה הפרטית שלה ושזה לא מייצג את המגזר החרדי. אחרי כל תלונה גם הוסיפה שכך הקב"ה רוצה ושהיא צריכה לקבל את המצב ללא תלונות.

טיפול במגזר החרדי

הסיפור של שורלה שהחל להיפרש במפגש הזה ובמפגשים הבאים היה קשה מנשוא ולא אפרט אותו כאן. עברנו דרך של שנה וחצי עם מהמורות והצלחות. כשאני נזכרת בשורלה אני בעיקר זוכרת את מפגש העולמות. איך גיששנו זו אצל זו אחר נקודות אחיזה אנושיות כמו בקיר טיפוס -  מייצבים רגל אחת מנסים לאחוז ביד בגבשושית אחרת ובעיקר מתקדמים לאט ובזהירות.

קנקן מים וכוסות ניצבו על השולחן. אני שולחת את ידי לאחוז בכוס המים ולשתות. שורלה מלווה במבטה כל זיע ולפני שאני מספיקה לשתות היא אומרת:

"אצלנו נהוג לברך לפני שתיית כוס מים וגם אחרי כן. תרצי שאברך?"

"בסדר"

אני אומרת.

שורלה מברכת.

למותר לציין שמרגע זה ואילך בכל הטיפול של שורלה אני שוקלת היטב מתי אלגום מהכוס. אני יודעת שברגע שארים את היד לאחוז בכוס, תעצור שורלה את שטף הדיבור ותברך.  משהו ייקטע, משהו אחר ייכנס לטיפול. מסתבר שבלי כוונה משתתפת שורלה יחד איתי בהגדרת הסטינג. מדי פעם גם אני משתמשת בפרקי הזמן הקצרצרים הללו כדי ליצור מעברים בטיפול.

עם הזמן משתפת אותי שורלה בנבכי ובעינויי נפשה. כשהאינטימיות גוברת משתפת אותי שורלה גם בפנטזיות המיניות שלה. אני נותנת לגיטימציה לפנטזיות. הטיפול הרי סובב כולו  על מתן חופש גובר והולך לשורלה לחשוב ולהרגיש. לאט לאט מגלה שורלה את הבסיס האוטוביוגראפי לפנטזיות ואת האקרובטיקה שנפשה מבצעת כדי לתת ביטוי לתכנים אסורים בחשיבה באמצעות פנטזיות וחלומות. למול עיניי מפתחת שורלה אמות מידה פרטיות ואישיות ששונות מאמות המידה האמוניות – קהילתיות – שונות אך לא סותרות.

שינויים רבים לא קורים במהלך החיים של שורלה. בעלה לא יודע כלל שהיא בטיפול. רוב הבעיות בחייה ממשיכות להעסיק אותה. אבל משהו קורה לה. שורלה מזדקפת. היא מצליחה יותר ויותר להפריד בין הבעיות לבין הדימוי העצמי שלה. באחת הפגישות אנחנו מדברות על העובדה שבחרה מטפלת חילונית.

"לא בחרתי" היא מדייקת: "לא הייתה במרכז מטפלת חרדית פנויה, אבל אני כל כך מרוצה שחילונית מטפלת בי. אצלך אני נחה. את נותנת לי להיות בלי עיין בוחנת. יותר מזה, אצלך אני מרגישה חרדית מבחירה. דווקא אחרי שאני נחה אני חוזרת לעולם שלי עם הרבה יותר כוח."

במשך שנה וחצי לא החמיצה שורלה פגישה אחת, גם לא יומיים לפני פסח. אנחנו נפרדות, לא כי הסתיים הטיפול אלא בשל אילוצים ביורוקרטיים. אני מביאה לשורלה שיר לפרידה. שורלה נותנת לי ספר תהילים קטן. "תקראי בו?"

היא שואלת.

"כן" אני עונה בבטחה כי אני יודעת שמבחינתי ספר תהילים יתקשר מכאן ואילך לשורלה ואעלעל בו כשאזכר בה.

אבל האמת היא שמדי פעם גם כוס מים מעלה לי את שורלה בזיכרון.

ומה יונג היה אומר על זה?

רות נצר במאמר על יונג ויחסו לדת אומרת:

"יונג סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל בישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול מהאני, הוא צורך קיומי. אבל מהו הגדול מהאני? הגדול מהאני כולל בו את כל מה שהוא מעבר לאני, את הלא-אני. מההיבט התאולוגי הלא-אני הוא העל-מודע, הלא-נודע האלוהי, כמו האל הנסתר-הנעלם, הרז, האינסוף הקבלי והמסתורין. מנקודת מבט של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, קיימות שתי התייחסויות בסיסיות אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי בנפש. האחת המזהה אותו עם הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא מאגר משותף כלל אנושי של דימויים, סמלים וחוויות, כעין נפש גדולה משותפת שמעבר לנפש האישית. האחרת מזהה אותו עם העצמי, שהוא כוליות הנפש, והוא גם השורש הרוחני-אלוהי שבגרעינה. אבל אלוהים כעצמי הוא ”רק“ אחד הארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי. אלא שארכיטיפ זה הוא בעל חשיבות מרכזית והוא מתייחס לשלמות וכוליות העצמי כאלוהי שבאדם. זה הפרדוקס של ממשות הנפש, כשהחלק הוא גם השלם. כמו שהעצמי הוא המרכז וגם ההיקף של הנפש."

פנים וחוץ

פנים וחוץ

לפעמים יש אספקטים בסיסיים של חיינו, שעד שהם לא מתייצבים בפנינו עם שלטים גדולים, שמצהירים "אנחנו כאן", אנחנו לא שמים לב אליהם. "פנים וחוץ" הם מין אספקט כזה. מתמזל מזלי מדי פעם ויש לי חצי יום פנוי בבית, שש – שבע שעות שהן רק שלי. אני יכולה לכתוב, ללמוד, לקרוא (טוב...גם לעשות כביסה וכלים).
אז אני צוללת לתוך החומר וחושבת גם מחשבות פילוסופיות ועולות וצצות אמיתות חיי ונדחפות בסדקים שבין המשימות. ואז אני מרגישה קשת רחבה של רגשות החל מסיפוק דרך רוגע ועד בדידות ותסכול. וכל רגש מתייצב לפני ומציג את עצמו כאילו הוא האמת ואין בלתה. לשאר הרגשות נשאר אז רק להתייצב בזהירות בשוליים כסרח עודף רגשי. כל זה עד חילופי המשמרות, שאז רגש אחר מצליח להגיע לפרונט ושולח את חבריו האחרים לשוליים.

כשמסתיימות שעות החסד ואני יוצאת לעולם אל החוץ, נכנסת למכונית ונוסעת לאנשהו – אז זה קורה. הכל מתחיל להיכנס לפרופורציה. אני עם עולמי הפנימי השתלטן מתחברים עם הקונטקסט – חורף, אוויר רענן, עצים נעים ברוח, ילדים חוזרים מבית הספר, פועלים מתקנים שלט שנפל, שיר ברדיו. אני בעצם חלק, אני כמו כולם. כולם – אדם, חיה, צומח ודומם, חיים כמוני את החיים בדרכם שלהם. ואז הרגש שאתו יצאתי מהבית זז קצת הצידה, מזמין את חבריו הרגשות האחרים, שנחו בשוליים, להצטרף אליו לקדמת הבמה. החברותא שלהם מאפשרת לי חיבור לעולם ברמה אחרת. לפעמים אני חושבת שיש לי וגם לאחרים שני חדרי טיפולים עצמיים, שלכל אחד מהם סטינג שונה: פנים וחוץ. בכל אחד מהם אנחנו משיגים הישגים טיפוליים אחרים. חדר טיפול הפנים מתנהל בסגנון דינמי. חדר טיפול החוץ מתנהל בסגנון בודהיסטי. כשהם משתפים פעולה יש להם פוטנציאל להיות צוות טיפולי מנצח.

ומה יונג היה אומר על זה?

"חשוב להחזיק סוד, תחושה מקדימה לדברים שאינם ידועים. זה ממלא את החיים במשהו על – אישי, משהו נומינוזי. מי שמעולם לא חווה זאת החמיץ משהו חשוב. על האדם לחוש שהוא חי בעולם שבמובנים רבים יש בו מסתורין; שקורים דברים ואף נחווים דברים שנותרים חסרי פשר; שלא כל דבר שקורה ניתן לצפותו מראש. הבלתי צפוי והבלתי יאומן הם חלק מעולמנו. רק עמם החיים שלמים. עבורי היה העולם תמיד אינסופי ובלתי נתפס."
קרל יונג

אי נוחות

אי נוחות

אני רוצה לדבר על אי נוחות. מאד לא נוח לשהות באי נוחות. ישנם הרבה סוגים של אי נוחות. יש אי נוחות פיזית. מכנסיים לוחצות ונעליים מתאימות מככבות באזור הזה, גם רעב וחוסר שינה. יש אי נוחות מוסרית בחיי היום יום שלנו. למשל, החלטנו לטובת העניין להסתיר מידע ממישהו. כל פעם שנפגוש אותו נרגיש אי נעימות ותחושה שאנחנו עושים משהו לא בסדר, למרות שיש לנו סיבות טובות להסתרה. זה טבען של דילמות, שכל פעם שנתפוס בהן צד נבין שאנחנו מוותרים על צד אחר, חשוב אף הוא. יש גם אי נוחות מקצועית. אנחנו מוצאים עצמנו לעתים נגררים כמעט מבלי מישים למחוזות שלא התכוונו אליהם, חורגים מהגבולות המקצועיים שהצבנו לעצמנו.

אי נוחות

ויש גם אי נוחות קשה ומציקה, שהייתי קוראת לה אי נוחות נפשית – רוחנית, שנובעת מכך שאנחנו מרגישים שאנחנו לא לגמרי אותנטיים, שבמעשינו התרחקנו ממי שנועדנו להיות. ההרגשה היא של זיוף. ניתוח שכלתני של הסיטואציה לא היה מגלה כלום. היינו מוסריים, מתורבתים, נעימים, קשובים, אבל  - לא היינו אמיתיים. פטרנו את תחושת הלב בלא כלום. אילו היו מציבים מולנו באותו הרגע מראה, היינו מתחמקים מלהתבונן בבבואתנו.

אז נכון שאי נוחות היא תחושה מאד לא נעימה, אבל לפעמים אי נוחות היא מרכיב חיוני לקראת חזרה שלנו לאותנטיות והיא מרכיב פעיל בשמירת החיוניות הנפשית הבסיסית שלנו כבני אדם. כמו סימפטומים קליניים כך גם אי נוחות היא תמרור אזהרה או לכל המצער מראה מקום, שמראה לנו היכן אנחנו נמצאים ובין מה למה נעה תודעתנו.

ומה יונג היה אומר על זה?

"לפי דעתי, אין שחרור בכל מחיר. אינני יכול להשתחרר ממשהו שאיני בעליו, שלא עשיתי או חוויתי אותו. שחרור אמיתי אפשרי לגבי רק אחרי שעשיתי את כל אשר יכולתי, רק אחרי שהתמסרתי כולי לדבר ולקחתי בו חלק עד תום. כל ניתוק ממשהו מרחיק אותי מן החלק התואם לו בתוכי. באופן טבעי תיתכנה סיבות טובות לא להשקיע את עצמי בחוויה נתונה. אך אז אני נאלץ להודות באי יכולתי וחש כאילו זנחתי משהו בעל חשיבות רבה. בדרך זו אני מתקן את הפגם של אי עשייה בידיעה ברורה של מגבלות יכולתי.

אדם שלא חצה את תופת תשוקותיו, לעולם לא יתגבר עליהן. הן תתגוררנה בשכנותו, ובמועד כלשהו תפרוץ הלהבה ותשרוף את ביתו שלו. כל עת שאנו נכנעים, נוטשים מאחור ושוכחים יותר מדי, מתעוררת הסכנה שהדברים אשר זנחנו ישובו בכוחות מוגברים." Carl Jung