טיפול פסיכותרפי במגזר החרדי

שורלה

שורלה הגיעה אלי בחשש רב. אני הייתי "החילונית". היא הייתה "החרדית". איך זה יעבוד לא ידענו שתינו. את המפגש הראשון הקדישה שורלה לפירוט הסיבות שהביאו אותה לטיפול. כל כמה דקות היא טרחה לציין שזו הבעיה הפרטית שלה ושזה לא מייצג את המגזר החרדי. אחרי כל תלונה גם הוסיפה שכך הקב"ה רוצה ושהיא צריכה לקבל את המצב ללא תלונות.

טיפול במגזר החרדי

הסיפור של שורלה שהחל להיפרש במפגש הזה ובמפגשים הבאים היה קשה מנשוא ולא אפרט אותו כאן. עברנו דרך של שנה וחצי עם מהמורות והצלחות. כשאני נזכרת בשורלה אני בעיקר זוכרת את מפגש העולמות. איך גיששנו זו אצל זו אחר נקודות אחיזה אנושיות כמו בקיר טיפוס -  מייצבים רגל אחת מנסים לאחוז ביד בגבשושית אחרת ובעיקר מתקדמים לאט ובזהירות.

קנקן מים וכוסות ניצבו על השולחן. אני שולחת את ידי לאחוז בכוס המים ולשתות. שורלה מלווה במבטה כל זיע ולפני שאני מספיקה לשתות היא אומרת:

"אצלנו נהוג לברך לפני שתיית כוס מים וגם אחרי כן. תרצי שאברך?"

"בסדר"

אני אומרת.

שורלה מברכת.

למותר לציין שמרגע זה ואילך בכל הטיפול של שורלה אני שוקלת היטב מתי אלגום מהכוס. אני יודעת שברגע שארים את היד לאחוז בכוס, תעצור שורלה את שטף הדיבור ותברך.  משהו ייקטע, משהו אחר ייכנס לטיפול. מסתבר שבלי כוונה משתתפת שורלה יחד איתי בהגדרת הסטינג. מדי פעם גם אני משתמשת בפרקי הזמן הקצרצרים הללו כדי ליצור מעברים בטיפול.

עם הזמן משתפת אותי שורלה בנבכי ובעינויי נפשה. כשהאינטימיות גוברת משתפת אותי שורלה גם בפנטזיות המיניות שלה. אני נותנת לגיטימציה לפנטזיות. הטיפול הרי סובב כולו  על מתן חופש גובר והולך לשורלה לחשוב ולהרגיש. לאט לאט מגלה שורלה את הבסיס האוטוביוגראפי לפנטזיות ואת האקרובטיקה שנפשה מבצעת כדי לתת ביטוי לתכנים אסורים בחשיבה באמצעות פנטזיות וחלומות. למול עיניי מפתחת שורלה אמות מידה פרטיות ואישיות ששונות מאמות המידה האמוניות – קהילתיות – שונות אך לא סותרות.

שינויים רבים לא קורים במהלך החיים של שורלה. בעלה לא יודע כלל שהיא בטיפול. רוב הבעיות בחייה ממשיכות להעסיק אותה. אבל משהו קורה לה. שורלה מזדקפת. היא מצליחה יותר ויותר להפריד בין הבעיות לבין הדימוי העצמי שלה. באחת הפגישות אנחנו מדברות על העובדה שבחרה מטפלת חילונית.

"לא בחרתי" היא מדייקת: "לא הייתה במרכז מטפלת חרדית פנויה, אבל אני כל כך מרוצה שחילונית מטפלת בי. אצלך אני נחה. את נותנת לי להיות בלי עיין בוחנת. יותר מזה, אצלך אני מרגישה חרדית מבחירה. דווקא אחרי שאני נחה אני חוזרת לעולם שלי עם הרבה יותר כוח."

במשך שנה וחצי לא החמיצה שורלה פגישה אחת, גם לא יומיים לפני פסח. אנחנו נפרדות, לא כי הסתיים הטיפול אלא בשל אילוצים ביורוקרטיים. אני מביאה לשורלה שיר לפרידה. שורלה נותנת לי ספר תהילים קטן. "תקראי בו?"

היא שואלת.

"כן" אני עונה בבטחה כי אני יודעת שמבחינתי ספר תהילים יתקשר מכאן ואילך לשורלה ואעלעל בו כשאזכר בה.

אבל האמת היא שמדי פעם גם כוס מים מעלה לי את שורלה בזיכרון.

ומה יונג היה אומר על זה?

רות נצר במאמר על יונג ויחסו לדת אומרת:

"יונג סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל בישות או בכוח מרכזי אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול מהאני, הוא צורך קיומי. אבל מהו הגדול מהאני? הגדול מהאני כולל בו את כל מה שהוא מעבר לאני, את הלא-אני. מההיבט התאולוגי הלא-אני הוא העל-מודע, הלא-נודע האלוהי, כמו האל הנסתר-הנעלם, הרז, האינסוף הקבלי והמסתורין. מנקודת מבט של פסיכולוגיית המעמקים של יונג, קיימות שתי התייחסויות בסיסיות אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי בנפש. האחת המזהה אותו עם הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא מאגר משותף כלל אנושי של דימויים, סמלים וחוויות, כעין נפש גדולה משותפת שמעבר לנפש האישית. האחרת מזהה אותו עם העצמי, שהוא כוליות הנפש, והוא גם השורש הרוחני-אלוהי שבגרעינה. אבל אלוהים כעצמי הוא ”רק“ אחד הארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי. אלא שארכיטיפ זה הוא בעל חשיבות מרכזית והוא מתייחס לשלמות וכוליות העצמי כאלוהי שבאדם. זה הפרדוקס של ממשות הנפש, כשהחלק הוא גם השלם. כמו שהעצמי הוא המרכז וגם ההיקף של הנפש."

פנים וחוץ

פנים וחוץ

לפעמים יש אספקטים בסיסיים של חיינו, שעד שהם לא מתייצבים בפנינו עם שלטים גדולים, שמצהירים "אנחנו כאן", אנחנו לא שמים לב אליהם. "פנים וחוץ" הם מין אספקט כזה. מתמזל מזלי מדי פעם ויש לי חצי יום פנוי בבית, שש – שבע שעות שהן רק שלי. אני יכולה לכתוב, ללמוד, לקרוא (טוב...גם לעשות כביסה וכלים).
אז אני צוללת לתוך החומר וחושבת גם מחשבות פילוסופיות ועולות וצצות אמיתות חיי ונדחפות בסדקים שבין המשימות. ואז אני מרגישה קשת רחבה של רגשות החל מסיפוק דרך רוגע ועד בדידות ותסכול. וכל רגש מתייצב לפני ומציג את עצמו כאילו הוא האמת ואין בלתה. לשאר הרגשות נשאר אז רק להתייצב בזהירות בשוליים כסרח עודף רגשי. כל זה עד חילופי המשמרות, שאז רגש אחר מצליח להגיע לפרונט ושולח את חבריו האחרים לשוליים.

כשמסתיימות שעות החסד ואני יוצאת לעולם אל החוץ, נכנסת למכונית ונוסעת לאנשהו – אז זה קורה. הכל מתחיל להיכנס לפרופורציה. אני עם עולמי הפנימי השתלטן מתחברים עם הקונטקסט – חורף, אוויר רענן, עצים נעים ברוח, ילדים חוזרים מבית הספר, פועלים מתקנים שלט שנפל, שיר ברדיו. אני בעצם חלק, אני כמו כולם. כולם – אדם, חיה, צומח ודומם, חיים כמוני את החיים בדרכם שלהם. ואז הרגש שאתו יצאתי מהבית זז קצת הצידה, מזמין את חבריו הרגשות האחרים, שנחו בשוליים, להצטרף אליו לקדמת הבמה. החברותא שלהם מאפשרת לי חיבור לעולם ברמה אחרת. לפעמים אני חושבת שיש לי וגם לאחרים שני חדרי טיפולים עצמיים, שלכל אחד מהם סטינג שונה: פנים וחוץ. בכל אחד מהם אנחנו משיגים הישגים טיפוליים אחרים. חדר טיפול הפנים מתנהל בסגנון דינמי. חדר טיפול החוץ מתנהל בסגנון בודהיסטי. כשהם משתפים פעולה יש להם פוטנציאל להיות צוות טיפולי מנצח.

ומה יונג היה אומר על זה?

"חשוב להחזיק סוד, תחושה מקדימה לדברים שאינם ידועים. זה ממלא את החיים במשהו על – אישי, משהו נומינוזי. מי שמעולם לא חווה זאת החמיץ משהו חשוב. על האדם לחוש שהוא חי בעולם שבמובנים רבים יש בו מסתורין; שקורים דברים ואף נחווים דברים שנותרים חסרי פשר; שלא כל דבר שקורה ניתן לצפותו מראש. הבלתי צפוי והבלתי יאומן הם חלק מעולמנו. רק עמם החיים שלמים. עבורי היה העולם תמיד אינסופי ובלתי נתפס."
קרל יונג

אי נוחות

אי נוחות

אני רוצה לדבר על אי נוחות. מאד לא נוח לשהות באי נוחות. ישנם הרבה סוגים של אי נוחות. יש אי נוחות פיזית. מכנסיים לוחצות ונעליים מתאימות מככבות באזור הזה, גם רעב וחוסר שינה. יש אי נוחות מוסרית בחיי היום יום שלנו. למשל, החלטנו לטובת העניין להסתיר מידע ממישהו. כל פעם שנפגוש אותו נרגיש אי נעימות ותחושה שאנחנו עושים משהו לא בסדר, למרות שיש לנו סיבות טובות להסתרה. זה טבען של דילמות, שכל פעם שנתפוס בהן צד נבין שאנחנו מוותרים על צד אחר, חשוב אף הוא. יש גם אי נוחות מקצועית. אנחנו מוצאים עצמנו לעתים נגררים כמעט מבלי מישים למחוזות שלא התכוונו אליהם, חורגים מהגבולות המקצועיים שהצבנו לעצמנו.

אי נוחות

ויש גם אי נוחות קשה ומציקה, שהייתי קוראת לה אי נוחות נפשית – רוחנית, שנובעת מכך שאנחנו מרגישים שאנחנו לא לגמרי אותנטיים, שבמעשינו התרחקנו ממי שנועדנו להיות. ההרגשה היא של זיוף. ניתוח שכלתני של הסיטואציה לא היה מגלה כלום. היינו מוסריים, מתורבתים, נעימים, קשובים, אבל  - לא היינו אמיתיים. פטרנו את תחושת הלב בלא כלום. אילו היו מציבים מולנו באותו הרגע מראה, היינו מתחמקים מלהתבונן בבבואתנו.

אז נכון שאי נוחות היא תחושה מאד לא נעימה, אבל לפעמים אי נוחות היא מרכיב חיוני לקראת חזרה שלנו לאותנטיות והיא מרכיב פעיל בשמירת החיוניות הנפשית הבסיסית שלנו כבני אדם. כמו סימפטומים קליניים כך גם אי נוחות היא תמרור אזהרה או לכל המצער מראה מקום, שמראה לנו היכן אנחנו נמצאים ובין מה למה נעה תודעתנו.

ומה יונג היה אומר על זה?

"לפי דעתי, אין שחרור בכל מחיר. אינני יכול להשתחרר ממשהו שאיני בעליו, שלא עשיתי או חוויתי אותו. שחרור אמיתי אפשרי לגבי רק אחרי שעשיתי את כל אשר יכולתי, רק אחרי שהתמסרתי כולי לדבר ולקחתי בו חלק עד תום. כל ניתוק ממשהו מרחיק אותי מן החלק התואם לו בתוכי. באופן טבעי תיתכנה סיבות טובות לא להשקיע את עצמי בחוויה נתונה. אך אז אני נאלץ להודות באי יכולתי וחש כאילו זנחתי משהו בעל חשיבות רבה. בדרך זו אני מתקן את הפגם של אי עשייה בידיעה ברורה של מגבלות יכולתי.

אדם שלא חצה את תופת תשוקותיו, לעולם לא יתגבר עליהן. הן תתגוררנה בשכנותו, ובמועד כלשהו תפרוץ הלהבה ותשרוף את ביתו שלו. כל עת שאנו נכנעים, נוטשים מאחור ושוכחים יותר מדי, מתעוררת הסכנה שהדברים אשר זנחנו ישובו בכוחות מוגברים." Carl Jung

הצל הבהיר

ארבעה סיפורים קטנטנים

לכל אחד יש סיפור או כמה סיפורים קטנים ונקודתיים, שלמרות זערוריותם השפיעו השפעה מרחיקת לכת על חייהם. היום אני רוצה לספר לכם ארבעה סיפורים קטנטנים משלי.

סיפור 1  - אני בת שש. אני מנסה לחצות את הצומת שליד הבית שלי, ליד בית הדקל ברמת גן. האיש ההולך מואר בירוק ברמזור של הולכי הרגל ואני מתחילה לחצות. מעבר לפינה מגיח רכב ועוצר בחריקה מילימטר מידי השמאלית. הלב שלי הולם ואולי הוא בכלל הפסיק לפעום. אני קופאת במקום בלי יכולת לזוז. מהמכונית, שמסתבר שהיא ניידת, מגיח שוטר זועם ומתחיל לצעוק עלי – "איך את חוצה את הכביש? יכולת להיהרג." אני שומעת את קולו מרחוק מבעד לערפל האימה הדחוס שאופף אותי. השוטר נכנס לרכב ומסתלק. אני מדדה למדרכה כמו מכונית צעצוע הפח שלי עם המפתח כשנשארת לה רק עוד מעט אנרגיה עד שתיעצר. בצד השני של המדרכה נוגעת בכתפי אישה זרה ונותנת לי כוס מים ומלטפת את לחיי. את בסדר? היא שואלת ומביטה לתוך עיני.

סיפור 2 – טיסת אל על לבודפשט. אנחנו טסים כבר שעתיים. אני מרגישה שאין לי אוויר. אני מחליטה ללכת לשטוף פנים. אולי זה יעזור. השירותים תפוסים. אישה עומדת בתור לפני. אני מדברת איתה. "אני מרגישה כל כך לא טוב." אני אומרת לה. "גם את מרגישה שאין לך אוויר?" אני שואלת. תוך כדי השאלה אני מרגישה שהברכיים שלי מתקפלות תחתי. דקה אחר כך אני פוקחת עיניים ומבינה שאני שכובה במעבר. האישה שדיברתי אתה קודם רוכנת מעלי, מרטיבה את פני ונותנת לי קוביית שוקולד. "בשביל להעלות את לחץ הדם שלך" היא מחייכת.

סיפור 3 – אני וחברתי, שתי קצינות,  נוסעות ברכב בירידה מירושלים. שעת צהריים ואנחנו קצת מנומנמות. "שימי מוסיקה" חברתי אומרת, "משהו מקפיץ – שנתעורר." אני מדליקה את הרדיו וממש באותה שנייה הרכב שמלפני מבצע משהו שלא ייאמן. המכונית ללא שום סיבה מבצעת גלגול באוויר ונוחתת על הגג לצד הכביש. אני עוצרת בחריקת בלמים. חברתי נראית בהלם. היא יושבת ברכב ולא זזה. אני רצה החוצה לעבר הרכב ורואה אימא ובת יושבות הפוכות תפוסות רק עם חגורת הבטיחות. אני ניגשת לרכב כדי לשחרר אותן ואז מתפרץ זרם של סילון של אוויר בשריקה מפחידה. אני מבינה שהרכב יכול כל רגע להתלקח. אני נעצרת. אני מבינה שזה הרגע לגלות אומץ ואולי גם להקריב את חיי למען אחרים. מעולם לא הייתי כל כך קרובה בחיים לדילמה מוסרית אמתית שמעורבים בה חיים ומוות. אני חושבת על בני בן השנה. עוד אני הופכת בדעתי ומאחורי רץ נהג אחר עם מטף בידו. הוא מרסס את מקור הדליפה וניגש לרכב.

סיפור 4 – תל אביב. שנה אחרי סיפור 3. אני עדיין קצינה. הפעם אני לבדי ברכב. עומדת ברמזור עם עוד הרבה כלי רכב. לפתע מהרכב לידי יוצא בחור צעיר, בריא גוף וניגש לרוכב האופנוע שעומד ברמזור לידינו ומתחיל להכות אותו. הוא הולם בו ובקסדה שלו ומקלל. כל האנשים יושבים ספונים ברכבם ומסתכלים בבעתה במחזה. אני יוצאת מהרכב, רצה אל המכה וצועקת עליו. הבחור מסתכל עלי בהפתעה ואני כבר מדמיינת את זעמו מופנה אלי ומנסה להיזכר במשהו מאימון הגנה עצמית שלמדתי לפני שנים. הבחור פונה לרוכב האופנוע ואומר לו "עכשיו תראה מה עשית!" נכנס לרכב ונוסע.

מה הקשר בין הסיפורים לבין העובדה שאני היום מטפלת?

איך הם עיצבו את תפיסת העולם שלי?

שאלות קשות שהתשובה עליהן תהייה כנראה שונה בכל פעם שאחשוב עליהן. דבר אחד ברור לי שכשסיפורים נחרטים במוחנו, יש לכך סיבה והאתגר שלנו הוא כנראה כל החיים לנסות לפרש אותם שוב ושוב מחדש.

ומה יונג היה אומר על זה?

הצל הבהיר

יונג דיבר רבות על הצל. הצל שבנפשנו, אותם חלקים שאנחנו לא רוצים להכיר בהם כבחלקים שלנו ואנחנו משליכים אותם על האחרים. לעתים אור פתאומי מאיר את החלקים הללו והם הופכים גלויים וברורים לנו וגם לאחרים. כל התיידדות כזו עם הצל, מקרית או מכוונת, היא צעד ריפויי בעל עצמה בדרך הממושכת, שנצעד בה כל חיינו לעבר איחוד הניגודים, אל האינדיבידואציה. צל פחות מוכר עליו דיבר יונג היה הצל הבהיר. אלו גם חלקים בנפשנו שאיננו מכירים בהם, חלקים שהיינו רוצים להכיר בהם כבשלנו, אבל משום מה נסיבות החיים לא אפשרו לנו להכיר בטוב שבנו. אנחנו אוהבים ומעריצים אותם כשאנחנו רואים אותם אצל אחרים, אבל אין לנו מושג שהם נמצאים גם בתוכנו.  לעתים, למרבה האירוניה קל לנו יותר להכיר בצל "השחור" שבתוכנו מאשר בצל הבהיר שלנו.

הסתרה בטיפול נפשי

מירב וענבל

מירב (שם בדוי) הגיעה אלי אחרי שסיימה טיפול אחר, שנמשך כחמש שנים. המטפלת הקודמת, הראשונה בחייה, שברה את ליבה. מירב, גבוהה ותמירה, לבושה בסגנון זרוק אך מוקפד מתיישבת בכורסא ומגוללת לפני לאט ובקושי רב את הסיפור.

הסתרה בטיפול

מירב גדלה בבית ספרטני ותחרותי. הוריה הרופאים לא העלו בדעתם אלא שתהייה רופאה. זה מעולם לא נאמר לה כי לא היה כלל צורך להגיד את זה. מירב נשמה את הידיעה הזו מאז שנולדה. לטיפול הקודם הגיעה בעיצומם של לימודי הרפואה. המטפלת עזרה לה להכיר את עצמה, להתחבר למה שהיא באמת רוצה ולבסוף תמכה בה כשליוותה אותה במעבר ללימודי תיאטרון ובגיהינום שהתפרץ בבית בעקבות כך. בכל התהליך הזה ליוותה ענבל (שם בדוי), חברתה ללימודי התיאטרון, את מירב בהקשבה ובמילה טובה. ענבל נראתה כמו תמונת ראי של מירב. בחורה נמוכה ובעלת עודף משקל קטן, מצחיקה וקולנית. מירב וענבל התחברו בעקבות חוש ההומור המפותח של שתיהן. במשך חודשיים אף גרה מירב אצל ענבל כשהיחסים עם ההורים עלו על שרטון. מירב וענבל היו אמורות להגיש עבודה סמינריונית יחד. מירב, שקיבלה בהפתעה ליום ההולדת כרטיס לחו"ל מחברתה שגרה בניו יורק, ביקשה ברגע האחרון מענבל שתגיש את העבודה בשם שתיהן והבטיחה לפצות אותה ולעשות את העבודה הסמינריונית השנייה לבד בשם שתיהן. ענבל הסכימה אבל מסיבות שונות הפיצוי לא הגיע ואת העבודה הסמינריונית השנייה עשתה כל אחת מהן בעצמה לבד.

היחסים בין החברות התקררו.  ענבל נקלעה למשבר, שכלל בנוסף לקושי בלימודים גם קשיים בזוגיות. ענבל פנתה ללא ידיעת מירב למטפלת של מירב. היא גם לא עדכנה את המטפלת שהיא מכירה את מירב, המטופלת הוותיקה שלה וכשהזכירה את חברתה, כינתה אותה בשם בדוי ושינתה כמה פרטים מזהים. כשרבו החיכוכים בין מירב לענבל "זכתה" המטפלת לשמוע על הקשיים בחברות משתי החברות גם יחד, מבלי לדעת שהיא שומעת את שני הצדדים ומטפלת בשני הצדדים גם יחד. בסופו של דבר התקשתה ענבל להסתיר את הסיפור וברגע של גילוי לב סיפרה למטפלת שמדובר במירב תוך שהיא משביעה אותה לא לספר למירב. המטפלת הסכימה.

שלושה חודשים אחרי כן, הגיעה תורה של המטפלת להישבר. לאחר חודשיים שבהם ענבל ומירב עסקו בטיפול בנושאים שונים, חזרו שתיהן לעסוק בחברות ביניהן. המטפלת התקשתה להתמודד עם ההסתרה וסיפרה על העניין למירב. מירב הרגישה שהשמיים נופלים. היא עזבה את הטיפול באותו יום. היא הרגישה שביום אחד היא מאבדת שני אנשים קרובים לה ונשארת לבדה בעולם. היא לא סלחה למטפלת על הבגידה באמון ולא סלחה לחברתה על החדירה בערמה למרחב האישי והפרטי שלה.

מירב מספרת לי את הסיפור ומתרווחת בכורסא ואז אומרת לי לאט ובהדגשה – אני פוסט טראומטית. באתי לטיפול אצלך אבל אין לי שום כוונה להיקשר. באתי לעבד את הטראומה ואז אני הולכת.

ומה יונג היה אומר על זה?

המטפלת שגרמה למרחב הטיפולי להיות מרחב לא בטוח לא פגעה רק בטיפול אלא פגעה גם בכל הטיפולים הבאים כי נפגע כאן מקום עמוק בנפשה של המטופלת.  בתוככי כל אחד מאתנו מצוי לו מרפא פנימי, שאנחנו רוצים וזקוקים להאמין בו כמבשר התקווה והמזור למכאובי החיים.  עדית אנקורי ברוחו של יונג אומרת: "על-פי התפיסה הפסיכואנליטית, דמות המטפל נבנית מהחוויות שהיו למטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו, קודם כל כמובן עם דמויות ההורים, וביחסים הטיפוליים הוא חווה מחדש יחסים קודמים ומשליך אותם על המטפל. עפ"י התפיסה היונגיאנית, המטופל משליך על המטפל גם ישות שאינה תלויה בחוויה שלו את דמויות הוריו. ישות זו קשורה לא רק לחוויות קודמות אלא אף לחוויות קדומות. על פי התפיסה היונגיאנית, קיימת בעומק הלא מודע שלנו ישות ארכיטיפית שהיא מעין סכום של החוויה האנושית לאורך הדורות את המרפא ואת הריפוי. זו תמצית ההוויה של דמות המדריך, המטפל, המרפא. המערך הטיפולי מעיר, או מעורר לא רק תכנים שקשורים לדמויות ממשיות מחיינו, אלא אף את הישות הזאת, שאפשר לקרוא לה המטפל הפנימי, או הסלף. הסלף הוא הארכיטיפ בנפשנו, שאחראי על ניסיונה של הנפש לרפא את עצמה מתוך כוחות הרפוי שאצורים בתוכה."

בדרך לים המלח

בדרך לים המלח

בדרך לים המלח עצרנו בבית קפה בערד. ישבנו בתוך בית הקפה צמוד לדלת הזכוכית, שהובילה לחצר. בחצר ישבו המעשנים. פתאום הגיע בריצה אדם עם מאפה בידו. הוא נעמד לידינו והחל לקפץ ולרקוע ברגליו, תוך נפנוף המאפה באוויר. הגבר, כבן ארבעים, לבוש בסוודר בז' ומכנסיים חומות נראה מתוח ונרגש. המחזה היה כל כך אבסורדי, שלא יכולנו להתיק את עיננו. העפנו מבטים מסביב לראות מה קרה, ותהינו, בלשונו של רפול, "אם עקץ אותו דג"?

כשהרחקנו את המבט לחצר – הבנו. הגבר היה בדרכו לאחד השולחנות, שעמדו בחצר. שם כבר הייתה ערוכה ארוחת הבוקר שלו. שם גם ישבו שני חתולים בניחותא וסעדו את ליבם בחביתה שלו. אבל למה הבחור קפץ, כאן, ליד השולחן שלנו בתוך בית הקפה ולא בחצר? פתאום הפציעה לי ההארה: הוא כל כך רצה להבריח את החתולים. העובדה שהוא היה רחוק מהם, שהם לא ראו ולא שמעו אותו אלא רק הציצו בו בתימהון אדיש – לא העלתה ולא הורידה ברגע הדמדומים הנפשי הזה שלו. מה שבעצם קרה זו התנגשות הומוריסטית לאור יום של המערכת הרגשית והמערכת הקוגניטיבית. בלחץ האירועים התבלבל סדר הפעולות והתסכול גרם לו לביצוע פעולות חסרות היגיון.

וחשבתי על טיפול ועד כמה הסימפטומים של המטופלים דומים להתנהגותו של אותו גבר אומלל, שחביתתו נאכלה על יד החתולים. אנחנו (הן מטופלים והן לפעמים מטפלים כשהם מטופלים) פועלים לעיתים בצוק העיתים באופן לא אפקטיבי ובזמן הלא נכון.  כמובן גם שאנחנו לא משיגים את התוצאה הרצויה. רק אם אנחנו  מצליחים להסיט את המבט, להרחיב את הפרספקטיבה, אנחנו מסוגלים לתפוס את הקונטקסט. אז אנחנו יכולים להבין מה באמת קרה ואז אנחנו גם מסוגלים לסנכרן שוב את המערכות הקוגניטיביות והרגשיות. בסופו של דבר אנחנו מצליחים להציל חלק מהחביתה ולחייך בסלחנות למראה חצי החביתה שכבר נאכלה.

ומה יונג היה אומר על זה?

יונג תפס חרדה או דיכאון כאיתותים לעזרה של הנפש,  לנוכח חוסר אותנטיות. הוא כינה זאת הפרעה בציר אגו – סלף. העצמי, הסלף, כמונח יונגיאני, הוא ארכיטיפ המתייחס לכוליות הנפש, לאיחוד הניגודים ולניצוץ האלוהי שבאדם. העצמי כולל הן את המודע והן את הלא מודע. האגו, במונחים יונגיאניים, הוא חלק מהסלף והוא כולל את התודעה. ציר ego-self תקין מסייע לאגו, לתודעה, להיות מסונכרנת, מזינה וניזונה מהסלף שכולל גם את הלא מודע האישי והקולקטיבי.

טיפול בדיכאון בגיל השלישי

המספריים של שרה

היא הייתה בת 72. אישה נאה ומיואשת. מאושפזת במחלקה סגורה עם דיכאון מז'ורי. אני הייתי בראשית דרכי המקצועית. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפלתי באדם שנמצא בדיכאון שאין לו גבול ושאינו יודע נוחם. שבוע אחרי שבוע ישבתי עם שרה. כל שבוע רציתי פחות ופחות להיות שם. הדיכאון של שרה פעל עלי כמשאבה, שינקה את החיות שלי. הקשבתי רוב קשב לתפיסת עולמה הפסימית, הרגשתי את שבריריות גופה וחולשת רצון החיים שלה. ככל שעבר הזמן גם התחלתי לפקפק באפקטיביות הטיפול ובכישורי כמטפלת. התחלתי להבין שכנראה הדיכאון לא יעזוב את שרה לעולם ושרה לא תעזוב לעולם גם את בית החולים. גם תרופות נוגדות דיכאון לא השפיעו עליה כלל.

שרה גדלה עד גיל שלוש במשפחה נוצרית, שאצלה הפקידו אותה הוריה כשברחו מהנאצים. הם לא חזרו. נציג של ארגון יהודי אסף אותה, למרות מחאות הוריה המאמצים, והביא אותה לארץ. שרה גדלה במשפחה מאמצת של זוג ששרד את השואה. היא תמיד הרגישה שהיא לא אהובה. היא התחתנה, נולדה לה ילדה ואחרי חמש שנים התגרשה. מאז היא יוצאת ונכנסת מאשפוז.

דיכאון

אנחנו חוזרות בשיחות לשלוש השנים הראשונות של חייה. היא זוכרת כמה אנקדוטות ושיר אחד. אני משלבת בטיפול שירי ילדים ושרה מגיבה בבכי. זו פעם ראשונה בטיפול ששרה מביעה רגש. עד אז דיברה שרה במשפטים קצרים ובאפקט שטוח. השירים התמימים מצליחים לפתוח איזשהו סכר ולייצר זרימה, אות חיים. מפגישה לפגישה הופכת שרה לפעילה יותר. היא מתחילה לכוון את השיחה, היא מחייכת והיא מתחילה לתפקד במחלקה. היא אף יוצאת בלוויית מתנדבת לבית קפה סמוך ולמרכז קניות.

באחת הפגישות היא אומרת לי: "התחלתי לסדר את הארונית שלי ואת החיים שלי. אני רוצה להתייעץ אתך על הסדר הנכון. את מוכנה לבוא איתי לארונית?" אני מתלבטת. הלימודים עוד טריים ואני זוכרת כמה דיברנו על סטינג ועל גבולות. אבל הסטינג בבית חולים לחולי נפש ממילא אינו כה קשיח. יש לי מטופל שאני יושבת לשוחח אתו ליד מיטתו ועם מטופל נוסף אני משוחחת אגב טיול בחצר. נכון, שעם שרה התנהלו כל הפגישות בחדר הטיפולים. אני מתלבטת ומחליטה להיענות לבקשתה. אני רוצה להאמין שמצבה של שרה משתפר ושזהו עוד סממן של האקטיביות הבריאה שנכנסת לחייה.

שרה מובילה אותי לארונית שלה. היא מתייעצת איתי על דרך סידור הארון ואז אני רואה ממש במרכז המדף העליון זוג מספרים קטנות וחדות לציפורניים. זהו פריט תמים בכל בית ופריט קטלני בבית חולים לחולי נפש, ביחוד אצל מטופלת עם נטיות אובדניות. אני שואלת אותה על המספריים והיא עונה תוך תנועת יד של ביטול – "אהה זה פה ביחד עם הלק בשביל לסדר את הציפורניים."

אנחנו חוזרות לחדר הטיפולים ומסיימות את השעה הטיפולית. שרה יוצאת ואני נשארת לשבת. אני מתחילה להבין שהייתי צריכה אז ומיד לקחת המספריים ולדווח. אבל מה עם הטיפול? האם לא ירד הכול לטמיון ודווקא עכשיו כשמצבה משתפר. אני ניגשת לעובדת הסוציאלית והיא אומרת לי לגשת מיד לקחת את המספריים. "אבל מה עם הטיפול?" אני שואלת. "אבל מה עם החיים?" היא עונה. אני ניגשת לשרה, מבקשת שתיתן לי את המספריים . שרה נותנת לי אותם תוך מחאה ומפנה אלי את גבה.

אנחנו ממשיכות להיפגש. שרה לא נוטרת לי. הדיכאון חוזר. הטיפול מסתיים. אני למדתי משהו על גבולות, על דילמות, על קדושת החיים, על קוצר ידו של טיפול ועל העמידות הבלתי נתפסת לעיתים של דיכאון.

ומה יונג היה אומר על זה?

על הצניעות היאה למטפל ועל כוחו של טיפול, כשהוא מצליח כמובן, כותבת רות נצר ברוחו של יונג: "על המטפל לדעת להישמר מ"הרעלת החומרים" של המטופל ושל עצמו, עליו להישמר מטביעה בתכנים אלה – כפי שיכול לקרות בזיווג באמבט האלכימי. עליו להישמר מפני גאוות יתר בחשיבותו הגדולה בעיני המטופל, ולא להזדהות עם הארכיטיפים שמושלכים עליו. עליו להכיר שהוא המאפשר למטופל לעבור את התהליך במכל הטיפולי, ולא הוא שעושה את התהליך. עליו לדעת שלא אורו הוא מורה הדרך למטופל, אלא האור שהוענק לו למשימה זו כמתת. בסופו של דבר, עליו להחזיר למטופל את החומרים שהושלכו עליו, כדי שהמטופל יכיר שהם חומרי נפשו, ויסכים להכיר שכל הדרמה שהושלכה על המטפל, או על יחסי מטפל מטופל – היא הדרמה הפנים-נפשית שלו. "